מקדמת הזמנים היה ערך גבוה לזהב ולכסף.
מתכות אלה ניתן לעבד בקלות יחסית, היות והן מתכות רכות ונקודת ההתכה שלהן נמוכה. כך צברו ביקוש המתכות שקל לעצב לכלים נוצצים ונאים, או לעיטורים על חפצים אחרים. אך ההיצע לא הדביק את הביקוש, היות והמתכות הללו היו נדירות וקשות להפקה, ועל כן ערך המתכות עלה.
בדרך כלל ההישרדות עומדת בראש סדר העדיפויות, ועל כן האדם השקיע בכלים שימושיים הרבה לפני שהשקיע בכלים נוצצים ונאים, שהעמידות שלהם פחותה והשימוש בהם עדין וזהיר בשל רכות המתכת.
האדם הממוצע נאבק על פרנסתו, ודאג לספק מזון ומלבוש לו ולבני ביתו. רק מי שהיה לו בשפע והרבה יותר מזה, יכל לוותר על עודפים שלא היה חייב. כל זה עבור אותן מותרות של כלים נאים ופחות שימושיים, או תכשיטים.
כך למעשה ערכו של הזהב נגזר מכל הטובין שהיה ניתן לרכוש באמצעותו. כי למטבע אין שימוש אחר לבד מקניה, ומבחינה שימושית ומעשית כלי ברזל יעיל יותר מכלי זהב. על כן, העשיר שצבר ממון במטבעות או בכלי זהב, עושרו נמדד בשפע המזון והכלים שיכל לקנות באמצעותם. העשיר יכל בכל רגע ובכל מקום להשיג כל צורה של רכוש כתמורה לזהבו.
"ולחוטא נתן ענין לאסוף ולכנוס" (קהלת ב', כ"ו).
על כן זכה הקמצן לגינוי. כי הקמצן לוקח את ערך הזהב שנמדד מן הטובין שיכול לקנות, מוציא אותו מכלל שימוש ושומר את הזהב כערך בפני עצמו. הרי זה עניין סוטה וחולני – במשמעות הפשוטה והבסיסית של הביטוי. כי הזהב הוא אמצעי ולא מטרה, טפל ולא עיקר. לכן ישנה בעיה אם אדם מוצא את הנאתו באיסוף וצבירה, ובגלל זה מונע מעצמו את ההנאה האמיתית שהאמצעי אמור להשיג – לחם לאכול, בגד ללבוש וקורת גג, או אפילו שאר הנאות שיש לאדם בחייו.
בסופו של דבר הקמצן מת ומוריש את הכסף לאחרים, שנהנים מהכסף אפילו בלי הצורך לעבוד ולכנוס אותו.
ואם לזהב עוד אפשר למצוא שימוש ממשי לכשעצמו, הרי לשטרות או כסף שעובר בבנק או כרטיס אשראי, אין שום ערך לבד מיכולת הקניה שלו. ולכשעצמו הרי זה הבל.
האגדה מספרת על עשיר מפורסם שננעל בכספת שלו ומת שם מרעב, יחד עם כל מטילי הזהב, אגרות החוב והשטרות שהחזיק שם. כי את אלה אי אפשר לאכול או לשתות.
וזה שיעור גדול על עיקר וטפל, אמצעי ומטרה.
תבלינים ושאר ירקות
כאשר רוב עבודות החקלאות נעשות בעבודת כפים, נדרש עמל רב על מנת לייצר תבלינים. חלק גדול מן התבלינים באים מחלקים מסוימים בצמחים, דבר שדורש עבודת נמלים. ההפקה היא איסוף כמות רבה מאוד של צמחים, שמכל אחד מהם מוציאים לבסוף חלק קטן בלבד.
דרך המשי היתה נתיב רב מקטעים שהוביל סחורות מירכתי המזרח ועד למזרח התיכון ולאירופה. אחת הסחורות שהיו אופייניות לסחר בדרך המשי, היתה תבלינים מן המזרח.
בזמנים בהם התחבורה היתה איטית ומעט מורכבת, שינוע סחורות באזורי הספר ובערבות הפרא, היה הליך מסוכן. אנשים נסעו בשיירות חמושות על מנת להשמר מחיות הפרא ומשודדים, ועדיין היו צריכים להתמודד עם תלאות המסע, בעידן שבו 50 ק"מ ביום נחשב הספק נאה עבור שיירה טעונת משא.
בתנאים שכאלה המחירים מאמירים עם הסיכון, הזמן והמאמצים הנדרשים למעבר שיירה. העשירים הגדולים ובני מלוכה יכלו להשתמש בתבלינים מן המזרח, דבר שבאותה תקופה נבצר מיכולתו של האדם הממוצע בשל מחירם הגבוה.
אותם שיכלו להרשות לעצמם, נהנו מעושר הטעמים שיצאו מן המטבח, ושימוש בתבלינים היה לסמל עושר, כמו עיטורי זהב על הבגד ואבני חן על האצבעות.
ויהי היום ושני גנבים פרצו אל ביתו של אחד מעשירי הארץ. בעוברם בחדרים חטפו מן המטבח מיני מאכלים מתובלים היטב, כאשר לא טעמו מעולם. הטעם מצא חן בעיני השנים. היות ואין הגנב חס על ממונו של בעל הבית שאצלו הוא פורץ, החליט אחד מהם להתפנק מעבר לכל מידה רגילה. אז בלע כף שלמה מלאה בתבלין… את ההמשך ניתן לדמיין בקלות.
ערכם הגבוה של התבלינים נובע מן החוויה המיוחדת שהם מעניקים לאכילת המזון. בעוד שהתבלין עצמו איננו אכיל, כמות מעטה ממנו יכולה לשדרג מזון מצוי ולשפר משמעותית את טעמו. על כן לתבלין לכשעצמו אין ערך, אלא במטרה שלו לשדרג את האוכל.
כבוד הלוחם
מקדמת הזמנים הבטחון היה ערך עליון. ההישרדות – או החיים, עומדים בראש מעייניהם של כל יצור חי באופן טבעי. כמובן שכמו בכל כלל, גם כאן יש יוצאים מן הכלל, ולעיתים אנשים (או יצורים חיים אחרים) מקריבים את עצמם למטרות שונות. בדרך כלל אותן מטרות נוגעות להישרדותם של אחרים, כך שזה לא באמת משנה.
משמעות הבטחון היא שהאדם אינו צריך לדאוג מפני מתקפה – מצד אדם אחר או חיית טרף, ויכול להפנות את מאמציו ומשאביו על מנת להתפתח מכל מיני בחינות.
אנשים שונים מקבלים יכולות שונות בתחומים שונים, וגם בנושא הבטחון, תמיד היו אנשים שיכולותיהם היו גבוהות יותר משל האחרים. ואם היה אדם שיכל להלחם בצורה טובה בהרבה מכל שכניו, נאספו שכניו והציעו לו איש איש מעשר מעמל כפיו, על מנת שבמקום לעבוד יקדיש את זמנו ומרצו כדי להגן עליהם.
הצורה הקדומה הזו לאלוף מקומי וגיבור, יצרה את השופט. שאם לשני אנשים יש ויכוח, או אם אנשים מחפשים צדק, ההכרעה צריכה לבוא מגוף שיש לו את הכוח לאכוף את ההכרעה על הצד המפסיד.
אותו אדם שניסה בכל כוחו להרחיק את הטורף מחצרו ומילדיו – ונפל פצוע באמצע המאבק, ראה בעיניים דומעות את הגיבור המקומי מדלג מעליו וקוטל את חיית הפרא. אנשי המקום העריצו והוקירו את גבורתו של האלוף, שיכל להתמודד עם הסכנה ולגבור עליה. האנשים נמלאו תודה וכבוד כלפי זה שיכל להציל אותם במקום בו היו אובדים, אילו נסמכו על יכולותיהם שלהם.
כמו כל דבר, גם תפקידו של הגיבור המקומי השתנה והשתכלל ככל שהאוכלוסיה גדלה והתרכזה בצורה צפופה יותר. מתחילה היה האלוף המקומי בעל גודל פיזי או כשרון טבעי, וכל תפקידו היה לסייר או להרתיע שודדים. אך בערים ובכל מקום שבו התארגנה רשות מושלת, התפתח הענף הצבאי שכלל אנשים מלומדי מלחמה, המתאמנים במיוחד לתפקיד זה וזו תכליתם.
המימון היה מגיע מאותו מעשר שאנשים היו מפרישים, ונועד לוודא שאדם יוכל לשמור על גופו וקניינו.
המקל והגזר
לא רק שודדים וחיות פרא הסתובבו בעולם. ולפעמים ניטש ויכוח בין ערים או ממלכות שכנות בנוגע לזכויות שונות, והתקבלה ההחלטה שצריך להגן על אותן הזכויות בכח. בכל הכח. לפעמים אפילו לא היה מדובר בויכוח תם שיצא מכלל שליטה, אלא בשוד של ממש. שליט פלוני החליט שאם יקח בכוח את השליטה על מקום אלמוני, יגדיל את הכנסותיו ואת עושרו, את כוחו ואת השפעתו.
בשדה הקרב התנגשו הצבאות, והקטל נמשך עד שאחד הצדדים הוכרע או נכנע. הסכנה היתה רבה עבור היוצאים לקרב, והמנהיגים אפשרו פיצויים מסוימים ליוצאים לקרב, על מנת להגדיל את הכדאיות של הסיכון.
שני צדדים היו למטבע, ובשניהם שימשו מניעים חזקים. מצד אחד טיפחו את רגש הפטריוטיות – זה אנחנו מול הם, זה כדי להגן על עצמנו, להאדיר את היכולות ואת הכבוד שלנו. אם נפסיד, הם יקחו את כל מה שיש לנו, יפגעו בנו, בילדינו ובבנותינו.
מצד שני היה הגזר – מי שיצליח לנצח בקרב, יוכל לחזור הביתה עם שלל וביזה. לפעמים גם קצת אונס…
מאחר והצד השני הוכרע, לא נותר מי שיגן על הנותרים. ובשעה זו של התלהטות יצרים, במקום זר שאותו הרגש עוין, מתוך תחושה שמגיע להם – לאויב, מכל מיני סיבות, הותר הרסן והחיילים נהגו חירות בכל מיני דרכים שלא היו מרשים לעצמם בכל מקום מתורבת.
ועל כן גדל כבודם של גיבורי המלחמה. כי בני האדם מכבדים כל אחד שמפגין יכולת גדולה בכל שדה שהוא. אך בעיקר במלחמה. שהרי ככל שהיה הלוחם מוכשר ומבצע מעשי גבורה גדולים יותר בשדה הקרב, היה מציל רבים יותר מאנשיו, ומרחיק יותר קטל, ביזה ואונס מהנותרים בעורף – וכל זאת בזמן שהוא מסכן את עצמו במוות ונכות.
"טוב ארך אפיים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר" (משלי ט"ז, ל"ב).
אכן נדרשים כוח ומיומנות על מנת לגבור על אחרים בשדה הקרב. ואותה אלימות – כאשר היא מותרת במקום הראוי לה, יכולה להציל רבים. אך הסכנה הטמונה בה גדולה, והסיכוי לטעות ולהסחף גדול יותר מתחומים שונים שנזכרו לעיל.
כמעט ואין אדם המתאווה לאכול תבלינים בפני עצמם. ומעטים הם אותם קמצנים מופלגים, הצוברים את הממון אך ורק כדי להשתבח בכך שיש להם ממנו עוד ועוד, מבלי להנות בכל מה שהוא יכול לקנות עבורם.
אך באלימות יש פורקן גופני ורגשי כל כך גדול, שבני האדם עוסקים בה לשם המשחק וההנאה, בכל כך הרבה צורות ואופנים.
חזק שבעתיים הדחף לפנות לאלימות בשעה של כעס, כשלא רק נדמה כי היריב זכאי לכאב הפיזי ולהשפלה שבהכאה, כשהפיתוי איננו רק הפורקן שמתעל החוצה את הכעס, אלא יש גם את התירוץ של ההגנה. ואומר האדם בליבו, כי בעצם האלימות הוא מגן על עצמו או על אחרים מעושק ורשע.
מוכרת התופעה של אדם המשבר כלים בחמתו. אותו דחף לתעל את הכעס החוצה בצורה כלשהי, דרבן אנשים לגרום נזקים לעצמם. לאחר מכן שככה החימה, והאדם הצטער על הנזקים שגרם. ככל שהאדם בוגר יותר ושולט בעצמו, כך הוא יכול להתאפק ולדחות סוגי פורקן שונים. או כדי להגיע לרווח, או כדי למנוע נזק.
אותו האדם שלפניו מונחת ההחלטה לצאת לקרב, יכול לפעמים למצוא דרך אחרת לפתור את הבעיה. אם מצא דרך אחרת, הרי שהרוויח והציל יותר מאותו גיבור שהפגין ביצועים מופלאים בשדה הקרב.
ואכן, לפעמים אין ברירה, ואז גדל כבודו של הלוחם. כבוד על הסכנה שהוא נוטל על עצמו, על היכולת הגדולה שהתברך בה, ועל כל אלה שהציל.
רוב הגיבורים המפורסמים, נודעו בשל ההקרבה שלהם או בשל ההגנה שהעניקו לאחרים.
ואת זה חשוב תמיד לזכור. כבודו של הגיבור, יוקרתו של החייל ושל השוטר, כל אלה אינם בשל האלימות שביכולתם להפעיל, אלא בהצלה שהם נותנים.