לפני כמה ימים שאל אותי מישהו בעבודה: אמור לי, לאן נעלם החור שבביגלה?
בהתחלה התייחסתי לזה כאל בדיחה, אבל הוא חזר ותבע "תשובה רצינית". מה שגרם לי להשקיע בזה מעט יותר מחשבה.
אז… לאן נעלם החור שבביגלה? אדם לוקח ביגלה שלם, מתחיל לאכול אותו, את החור הוא לא אוכל, אבל לאט לאט החור נעלם. לאן?
כדי לענות על השאלה הזו, צריך קודם להבין את המהות של חור.
חור הוא בעצם טפיל, שאין לו קיום משל עצמו. חור הוא לא סתם מקום ריק. חור הוא לא חלל. חור מהווה חוסר בתוך רצף כלשהו. רצף שמתקיים לפני ואחרי החור. החור הוא פגם בשלמות.
עובדה מעניינת היא שבמרכזה של המילה חור, חסרה האות ס' שהיתה יכולה להרכיב את המילה חוסר. חור גם מרכיב את רוב המילה "אחור" – לומר: היה לך פה משהו, ופה התבצעה נסיגה מן היש אל האין.
הזורעים בדמעה ברינה יקצורו
בעקיפין, ההגדרה של חור מלמדת כמה חשוב הרצף, כמה הוא נותן בטחון וכמה הקיום תלוי בו.
אדם שעמל בעבודה מסוימת ולא השלים אותה, יודע שלמחרת יוכל להמשיך מהנקודה שבה הפסיק. מן המיתולוגיה היוונית ידוע עונשו של סזיפוס, שנגזר עליו לבצע את אותה עבודה מפרכת שוב ושוב ושוב, כשאף פעם הוא לא יכול להסתמך על העבודה שעשה קודם לכן, ולכן לעולם איננו מתקדם.
אם אדם יצא לשאוב מים, לאסוף/לחטוב עצים ביער או לקטוף פירות מן העץ, הוא יכול להחליט שהדרך ארוכה מדי והעבודה רבה מכדי לבצע את הפעולה הזו כל יום. לכן הוא ישתדל לאסוף יותר ממה שהוא צריך באותו היום, ולשמור למחר את הנותר. הוא סומך על כך שלמחרת ימצא את הנותר במקום שבו הותיר אותו. אם זה לא יהיה שם בבוקר, יצטרך לעבוד כפול.
יתרה מזו. כשאותו אדם יוצא לשאוב מים, הוא מצפה כי הנחל יהיה במקום שבו היה אתמול. הוא כבר יודע איפה למצוא אותו, ואולי אפילו תכנן והציב את המגורים ואת אדמות החקלאות בקרבה למקור המים, כדי לחסוך לעצמו זמן ועבודה.
ואם הנחל לא יהיה במקום שבו היה אתמול, כל יום יצטרך אותו אדם לחפש מחדש מקור מים. על חקלאות אין מה לדבר בכלל, כי כל מה שעשית היום לא ישאר למחר.
בתרחיש כזה האנושות מידרדרת לקיום הפרימיטיבי ביותר. שהרי אפילו בקיום הכי בסיסי של אדם שלא יודע לעשות כלום, ורק מסתובב עירום ומחפש מים לשתות ופרי לקטוף או חיה לצוד, הוא מסתמך על מה שלמד אתמול. הוא זוכר איפה מצא מים, ובדרך כלל ליד מים יש צמחיה, וחיות שבאות לשתות. ואם צריך מחסה ממזג האוויר, ניתן לחפש אותו פעם אחת ואז להסתמך עליו.
כפי שנכתב בפוסטים אחרים, אחד המאפיינים הגדולים של מותר האדם על הבהמה הוא היכולת לצבור ידע, לקבוע סדר ולהמשיך לפתח ולשכלל את הסדר. הפעילות הזו מתבצעת נדבך על גבי נדבך, וההמשכיות הכרחית.
האדם מתבונן בעצים ורואה איך פעם אחר פעם הם מצמיחים פירות עם חילופי העונות, והאדמה נותנת יבול של שורשים ועשבים שונים. ברגע שהאדם מבין את החוקיות של הרצף, הוא יכול לחקות את התופעה ולצפות לאותן תוצאות.
ואם מתחילה היה האדם מחפש את המקומות שבהם נפלו זרעים וצמחו כמה שורשים/שיבולים, או שהיה צריך להסתובב ולחפש עצי פרי, התזונה שלו היתה מורכבת באקראיות גמורה ממה שהצליח למצוא. אך ברגע שלמד את חוקיות הצמיחה והחל לפתח את החקלאות, יכל ליצור סדר ולשלוט בתהליך.
עדיין היבול כפוף לאקראיות של כמה גורמים כגון מזג האוויר, כמות הגשמים של אותה השנה, ואולי אפילו מחלות עצים ומזיקים שונים. אך ככל שהאדם לומד יותר את השיטה ומשליט את הסדר שלו על הדברים, הוא יכול לנטר גם את הגורמים הללו. כבר בעת העתיקה למדו לחפור בורות מים ותעלות השקיה ולבנות סכרים, על מנת שלא להיות תלויים בכמות הגשמים השנתית. עם התפתחות החקלאות גם למדו לבנות חממות, על מנת לשלוט במזג האוויר ואף להרחיק חלק מהמזיקים.
כל העבודה שאדם משקיע בחקלאות, בבניין או בכל תחום אחר, מסתמכת על הציפיה שבתום אותו תהליך מתמשך הנבנה לאיטו, יהיה בידו הישג ממשי שעליו יוכל להסתמך. אם העמל לא מניב תגמול, או שצריך לחפש דרך אחרת שכן עובדת, או שצריך לעזוב את העסק הזה ולחפש משהו אחר. אין עניין בעמל ללא תגמול. כמו שנאמר: יגעת ולא מצאת – אל תאמין.
טוב לנדוד אך טוב יותר לחזור
אנשים אוהבים לטייל, ואנשים בזים לנוודים. יש משהו מרגש בטיול, בדברים חדשים שעוד לא נראו ונחוו. אבל כל זה טוב במידה מועטה. בסופו של דבר צריך קביעות. שהקביעות מובילה לתרבות, להתפתחות, יצירה, יבול ושגשוג.
כשם שהאדם נהנה לחוות את הריגוש והסכנה דרך סרט כשהוא יושב בבטחה על כורסה נוחה, כך ישנה שמחה בחוויית החידוש והטיול, בידיעה שתוך זמן קצר ניתן לחזור לשגרה הבטוחה והמוכרת.
אמרה ידועה גורסת כי "עדיף השטן שאנחנו מכירים". יש בטחון בהתמודדות עם דבר מוכר. עם דבר מוכר יודעים איך להתמודד, גם אם זה רע. אדם שמח לראות מולו פנים מוכרות. אם זה שכן, או אדם שעובד מעבר לכביש ורואים אותו כל יום. גם אם אין איתו היכרות של ממש או עבר/שגרה של חוויות משותפות, עצם העובדה שרואים אותו על בסיס קבוע, תגרום לחיוך ולברכת שלום שמחה.
ביטול היש, מהות האין.
האדמה טובה ורחבת ידים, ועליה אנו הולכים, חיים, ומסתמכים. מסתמכים עליה במובן הפשוט והמילולי ביותר. כשאדם הולך על פני האדמה ופתאום רואה בור, זה מערער את הבטחון שלו. עד עכשיו היתה פה אדמה, ופתאום אין. ומה יקרה אם גם האדמה שמתחת לרגליים שלי פתאום תקרוס/תעלם?
ואם אדם אוכל לחם, ויש לחם ויש לחם ויש לחם… ופתאום אין! ולאחר מכן ממשיך הלחם כאילו כלום לא קרה. זה החור. אותו מקטע חסר בתוך רצף קיים.
כשם שאין בעולם אדם נמוך – אלא אם כן יש גבוהים ממנו, ואין אדם גבוה אלא אם כן יש נמוכים ממנו, כך אין חור ללא הרצף, ואין מינוס ללא קו האפס שנקבע כנקודת פתיחה.
אם כן, כל קיומו של החור תלוי בקיומו של הבייגלה. החור הוא המינוס של הבייגלה. וכפי שלומד כל ילד בשיעור חשבון – מינוס שמחסירים ממנו, מביא לתוצאה מאוזנת.
כשנעלם הרצף, נעלמים איתו הפגמים שבו. כשנעלם הרצף המחורר של הביגלה, נותר רצף שלם של אוויר…