על תולדות הסחר והמטבע הוירטואלי

"לא כל הזהב יש לו זהר, לא כל תועה דרך יאבד" ג'. ר. ר. טולקין.

 

בשנים האחרונות פשטו ברחבי העולם כמה וכמה מטבעות וירטואלים.

הצד החיובי של המטבע הוירטואלי הוא בכך שהוא מייתר את המערכת הבנקאית. פלוני יכול להעביר לאלמוני כסף, מבלי לשלם עמלות בנקאיות או להזדקק לשלל שירותים ביורוקרטיים. אלה לוקחים זמן ועולים כסף.  לכן שימוש במטבע וירטואלי משלב את היתרונות של כסף מזומן והעברה בנקאית.

כמובן שהרגולציה שונאת כל צורה של כסף מזומן, בגלל שהוא יכול לעבור לה מתחת לאף. ולכן אחת ההתנגדויות של המערכת הממוסדת לצורה כזו של מימון, היא בגלל השימוש הנרחב שיש לו בעסקאות מפוקפקות.
שאם בעבר כדי להעביר כמויות מזומנים מחוץ למערכת הבנקאית היו צריכים להסחב עם מזוודות ולהסתכן בחשיפה, אובדן, שוד וכו', כיום ניתן להצפין את המטבע על כל פלטפורמה שבה מאוחסן מידע ממוחשב – כרטיס זכרון, דיסק און-קי, ואפילו במייל – תחת הצפנה מתאימה.

מה שמעניין אותי יותר זה אחד החסרונות של אותם המטבעות. מטבעות וירטואלים הם מטבעות צפים. הערך שלהם איננו מעוגן בשום אמצעי פיזי משמעותי, ולכן הערך שלהם יכול להרקיע שחקים – עד שיתפוצץ. כמו בועה. כדי לעקוב אחר הסכנה שבדבר, נחזור ונחפור בנבכי ההיסטוריה, בשרשיהם של המטבע והסחר.

 

התפתחות הסחר

אותו אדם שהילך על פני האדמה בקדמת הזמנים, היה מעבד לו ערוגה או שתיים מחוץ לבית עבור ירקות, ויוצא לצוד עבור בשר, עור וצמר. בזמן שהאוכלוסיה גדלה וחיות הציד התמעטו, וגם תנובת האסיף התמעטה – ביחוד ביחס לגודל האוכלוסיה, החל האדם לתכנן חקלאות.
במקום לצאת במסעות ארוכים על מנת לחפש ציד ולקט, החל האדם ללכוד חיות מסוימות ולתת להן לחיות ליד המקום בו בחר לו לבית. כך גם למד את דרך גדילת הצמחים, והחל לגדל כמות גדולה יותר של צמחים למאכל, בצורה מרוכזת קרוב לבית.

מתחילה היה האדם עודר לעצמו שתי ערוגות מחוץ לבית, מגדל עז או פרה, ויוצא כל יום לאסוף/לחטוב עצים לבערה. עם זאת היה מעבד חלקת שדה קטנה בפאתי היער, להוציא תבואה מן הארץ. בזמנו הפנוי היה מנסה להקציע עצים על מנת ליצור לעצמו כלים ורהיטים מינימלים, ואופה חימר באש על מנת ליצור כלי חרס.

אך ככל שגדלה האוכלוסיה והשתכללו הכלים וצורת החיים, נראה היה שאין מספיק שעות ביממה על מנת לענות על כל הצרכים. ודאי שאדם אחד לא יכול לרכוש מומחיות בכל ענפי החקלאות והתעשיה.

ללכת לשדה, לעבוד כמה שעות, אחרי זה לחזור, לרעות את הצאן כמה שעות, אחרי זה לעבד את הערוגות, ללכת לחטוב עצים, ללכת לחפש עפרות לכרות, להבעיר כור וכבשן, להקציע עצים, לטוות את הצמר…
כל המעברים האלה בין המקומות וסוגי העשיה בזבזו המון זמן, ולא אפשרו להתמחות בצורה רצינית בענף מסוים. וכך החל הכפר האנושי להתחלק לבעלי מקצוע. היה את היוגב ואת רועה הצאן, את חוטב העצים-נגר, הכורה-נפח, הבנאי והחייט-סנדלר.

במקום שאדם אחד יתרוצץ ממקום למקום ויעשה מעט מזה ומעט מזה, במקום שיבזבז חלק גדול מהיום רק במעבר מהשדה למרעה ומהמרעה ליער ומהיער לגינה וכו', כל אחד הלך למקום עבודתו ושם ריכז את כל מאמציו.

היות וכל אחד מתמקד בענף אחר, החל הצורך במסחר. לרועה יש מספיק צאן וחלב לספק את צרכיהם של כמה אנשים, אבל אין לו תבואה או רהיטים או עצים לבערה. ליוגב יש גידולי קרקע לאכול, אבל אין לו דברים אחרים.

צורת המסחר הראשונה היתה בחליפין, ללא תיווך של אמצעי שלישי. לי חסרים מלפפונים אבל יש לי עודף עגבניות, קח עגבניות ותן מלפפונים. אני רועה צאן, ולכן יש לי צמר ובשר וחלב אבל אין לי תבואה – אני הולך אל היוגב ונותן לו צאן בתמורה לפרי אדמתו. עד כאן הסחר ברמתו הזעירה והפרימיטיבית ביותר. איפה מתחילה הבעיה? כשגם הסחר צובר היקף.

רועה צאן מביא לשוק עדר בן 50 ראשים. הוא מצפה לקבל עבור ראש אחד תבואה, עבור אחר את חפירה, עבור שלישי בגד, עבור רביעי מסמרים, עבור חמישי שמן, וכן על זו הדרך.
ואם שני קונים מביאים לו תבואה? עכשיו הוא צריך לסחור גם בתבואה ולא רק בצאן, וזה לא נגמר. דבר אחר. אם אדם יוצא למסע, יהיה לו קשה מאוד להעמיס על עצמו את כל מה שיצטרך בדרכים. זה מסורבל ומעייף, ואוכל יכול להתקלקל.

בעידן שבו המתכות עוד היו נדירות ויקרות – אפילו הזולות שבהן, רוב הכלים והחפצים נוצרו מחומרים זמינים המצויים בשפע – כגון חרס, עץ ואבן, וגם בד ועור. את המתכות הפיקו מעפרות שנמצאו לרוב מעל פני הקרקע, ובאותם תנאים היה קשה למצוא ולעבד אותן. כך שחתיכות מתכת היו אמצעי חליפין יעיל, היות והיה לו ערך גבוה משמעותית מהנפח ומהמשקל שלו – ביחס לשקי תבואה, צמר או חבילות עצים.

ככל שהחברה והכלכלה התפתחו, הסחר הפך נפוץ יותר וכך גם הפיקוח על המטבע. פיסת מתכת שעברה במטבעה המלכותית נחשבה אמינה יותר, וערכה היה ידוע. שכן היה מדובר בפיסות מתכת שאיכות הסגסוגת שלהן והמשקל-נפח היו יציבים.

גם אם עקרונית ערכן של אותן המטבעות נקבע על פי ערך משקל המתכת שהרכיבה אותן, זה לא היה מוחלט. שיוך ההטבעה של מדינות ומלכים מסוימים, גרם למטבעות מסוימים לקבל ערך פחות במקומות שונים.
למשל, מדינות שכנות ביחסי עוינות, אם לא מלחמה – במצב כזה אנשים לא רוצים להחזיק ברשותם מטבעות של המדינה האחרת, מחשש שיחשבו לסוכני/אזרחי אויב. המטבע עדיין טובה וערכה יציב וקביל בכל מקום אחר, אבל באותה מדינה הסחירות שלה נמוכה, ולכן ערכה יורד – כי אפשר להשתמש בה בחופשיות רק בשווקים זרים.

לאורך ההיסטוריה, ברוב המקומות היה מקובל השימוש בשלושה סוגי מטבעות – זהב, כסף וברזל/נחושת. כאשר מטבעות הזהב היו מעט גדולות יותר וערכן היה גבוה ממש, ומטבעות הברזל והנחושת היו קטנות יחסית, וערכן היה בפרוטות, בהתאם למשקלן.
לצורך השוואה, מטבע זהב קטן במשקל 10 גרם שווה את ערכו בזהב בסכום של 1500-2000 שקל, תלוי בטוהר הזהב שבסגסוגת. מטבע במשקל אונקיה (כ-31 גרם), מגיע לערך של כ-6,000 שקל.
באותם ימים היה ניתן לקנות סוס ממוצע במטבע זהב הגונה, אך באותם הימים ערך הזהב היה גבוה יותר

 

שטרות ובנקאות

לעיל נכתב על החסרונות והסרבול בשלם החלו להשתמש במטבעות לצרכי סחר. מאחר והיקף וטווח הסחר גדל, יותר קל להסתובב בדרכים עם שקיק מטבעות מאשר עם שקים של אוכל, שתיה ומצעים לשינה.
ככל שמגמת העיור והסחר גדלה, התפתח ענף הבנקאות. אדם שרצה לסחור במרחק בהיקף גדול, התקשה לשאת איתו את משקל המתכות הנדרש על מנת לבצע רכישות גדולות כמו מטען ספינה עמוסת תבואה או שמן, עדר שלם של בקר, או כלל תפוקת העץ השנתית של יער מסוים. לא רק המשקל והמשא המסורבל היוו קושי, אלא גם צרכי אבטחה – מי שנראה נושא שקי מטבעות, מהווה מטרה לשוד וצריך להסתובב לכל מקום מוקף בפלוגת שומרים.
וכך נולד האשראי.

אדם מוכר ומכובד יכל לנסוע לעיר רחוקה, כשהוא נושא איתו אך מעט מיטלטלים, ומעט כסף הדרוש לקיום יומיומי. באותה עיר רחוקה הוא מבצע את ההזמנה הגדולה ומסכם את תנאי האספקה, ומותיר בידי המוכר כתב התחייבות לפרעון על סכום הקניה. כתב ההתחייבות יכול להחליף ידיים כמה פעמים, עד שיזדמן לידיו של מישהו שמתעתד להגיע לעירו של החתום על השטר, ולקבל שם את כספו – או למסור את השטר שם תמורת סחורה, והסוחר המקומי יפרע מן החתום.

ואם האדם לא מספיק מוכר? אם צד שלישי לא מכיר את החתום ולא סומך עליו?
כך החלו המוסדות הפיננסיים. גופים כלכליים מוכרים המנהלים ביניהם קשרי מסחר, שבהם תמורת עמלה ניתן לפרוע שטרות התחייבות.
הסוחר ניגש את הבנק בעירו ורוכש כתב התחייבות על סכום נקוב. לפני שהסוחר יוצא למסע רכש, הוא קונה מהבנק שטר התחייבות על סכום נקוב. את השטר הוא יכול למסור למוסד מקביל בעיר או במדינה אחרת, ולקבל תמורתו מטבעות בערך הנקוב. עם ידיעת האפשרות הגמישה לפרעון השטר, יוכלו סוחרים אחרים באותה העיר לקבל את השטר כתשלום, ובשעת הצורך הם עצמם ילכו לאיזה בנק שיפרע להם את השטר.

בשעה שצורת התשלום והסחר הזו הפכה רווחת, גם הממונים על אוצר המדינה החלו להנפיק שטרות חוב שכאלה, מתוך ידיעה שרשויות המדינה נחשבות כגוף יציב ועשיר מספיק לכבד את השטרות.
עם התפתחות הדפוס והתעשיה, גדל היקף הסחר ואיתו הצורך באמצעי תשלום שקל לשאת ולהעביר. כך החלו הממשלות השונות להדפיס שטרות חוב בערכים של סכומי מטבעות שונים – כל זאת במקביל לשימוש הרגיל במטבעות השונים.

עם הזמן השימוש במטבעות הלך ופחת ונשמר רק לערכים הנמוכים ביותר, במטבעות עשויות חומרים זולים מאוד, וכמו השטרות – ערכן נקבע באופן סמלי ומייצג ולא על פי ערך המתכת שבמטבע עצמה.

 

כסף נטול כסף

לאורך ההיסטוריה לכסף ולזהב היה את ערכם, מה שטבע את הביטוי "כסף וזהב" לתאר מטבע סחיר. כסף תפס יותר כי שימש יותר בסחר יומיומי. הזהב עבר פחות מיד ליד אצל האדם הממוצע, מפאת ערכו הגבוה.
כל עוד סחרו באמצעות כסף וזהב ואפילו מתכות אחרות ואבני חן – במקרי קיצון מסוימים של זול ויוקר או תנאי מסחר, הסחר התבצע בחליפין כפשוטו. הקונה לקח סחורה בערך מסוים, ונתן תמורתה סחורה בערך דומה.

עם המעבר לשימוש בשטרות, הסחר הפסיק להתבצע באמצעות חליפין ועבר לביצוע באמצעות ערך מייצג, ערבויות ואשראי. בשיטה שכזו הקונה לא משלם בסחורה, אלא בערבות כלשהי שאותה יוכל לממש המוכר בערך דומה של זהב. אותה שיטה של ערבויות, איגרות חוב, כתבי התחייבות ועוד, עבדה מצוין במשך מאות שנים, עד למאה העשרים.

המהפכה התעשייתית ביצעה כמה קפיצות גדולות במהלכה של המאה העשרים. שיפורים מרחיקי לכת בתחבורה ובתקשורת הפכו את הכלכלה והסחר לחובקי עולם. זאת יחד עם הגידול באוכלוסיה גרמו לכך שהמחזור הכלכלי תופח, וכמויות ענק של סחורה או שירותים, נעות מצד לצד על פני הגלובוס. יחד עם זאת התקדמו השיטות שבהן מעבירים כספים ושטרות.

אמנם אגרות חוב בסכום נקוב על חשבון אוצר ממשלתי עדיין קיימות, אבל הבנקאות המודרנית הפכה לנורמה את פנקסי ההמחאות, ולבסוף גם את ההעברות המקוונות. כיום אדם לא צריך לסחוב תיבות או שקים של זהב על מנת לשלם למישהו. הוא מבצע כמה לחיצות כפתור, והתשלום עובר.

 

ככל שמתכות הפכו לדבר זול וזמין, ערכן יורד ואיתו השימוש בהן כסחורה שתמיד מבוקשת בכל מקום כערך חלופי. העולם המודרני כולל בתוכו כל כך הרבה צורות של מותרות ורכוש, והרבה חפצים ואמצעים הפכו יקרים מן הזהב. כך הערכים שבאמצעותן נמדד מטבע של מדינה כלשהי, איננו תלוי בהכרח בעתודות הזהב שלה, ואיננו מהווה בהכרח שטר חוב לכמות של זהב במרתפי הבנק המרכזי שלה.
משעה בה שער המטבע התנתק מערך הזהב, הסחר התרחק תחנה נוספת משיטת החליפין. אם בתחילה התבצע חליפין בין סחורה למתכת מוערכת, לאחר מכן התבצע מעבר להתחייבות נקובה לתשלום מתכת מוערכת, כיום המטבע צף לגמרי ומהווה בעצם אמצעי לספירת נקודות.

 

ערכו של המטבע המודרני

למטבע המודרני אמנם איך ערובה בזהב ולכן השערים צפים. אך ערך המטבע מעוגן בכלים כלכליים רבים, הקובעים את חוסנו ויציבותו של המטבע.

אם שטר כסף של מדינה כלשהי לא יתן התחייבות לכמות נקובה של סחורה או זהב תמורתו, על פי מה נמדד הערך?

אם בספירת נקודות עסקינן, הניקוד הוא על יכולת פרעון, אמינות, סחירות ועוד מאפיינים נוספים.

זה אומר שמאחורי אותן נקודות צריכים לעמוד נכסים כערבות לפרעון – אם מדובר בנכסים של ממש כקרקעות ורכוש, או שמדובר במערכות פעילות שמכניסות ומגלגלות כסף. גם הנכונות, הקביעות והיציבות שבה אותה מדינה וגם הכלכלה שלה מעבירות תשלומים למקומות אחרים, צוברים נקודות.

אחד המאפיינים הכי חשובים זה הסחירות. אם יש לי חבילה של דולרים, אני יכול לקחת את הכסף הזה כמעט לכל מקום בעולם ולקנות באמצעותו. מה שאומר שבאמצעות המטבע הזה אני יכול לקנות בכל שוק בעולם, ולכן כח הקניה שלו חזק כמו קלף ג'וקר. אבל אם יש לי שקלים, אין הרבה מקומות שבהם אוכל לקנות באמצעותם מחוץ לישראל, מה שאומר שהשקל טוב לשימוש מוגבל וממוקד, בעוד שהדולר רב שימושי.

אבל זה לא אומר שהשקל לא שווה כלום. זה רק נותן מדד נוסף לקבוע את ערך המטבע, במטבע שאיננו בהכרח מטבע בינלאומי כמו הדולר האמריקאי.

אם ישראל מדינה שמושכת הרבה משקיעים או תיירים, זה אומר שהרבה אנשים שאינם בהכרח ישראלים, יוכלו למצוא שימוש לשקל. כי הם צורכים מוצרים ושירותים שנמכרים בישראל, או על ידי ישראלים. בשורה התחתונה, גם אם במדינת ישראל יש 10 מיליון אנשים המשתמשים בשקלים כדי לנהל את מחזור הכספים שלהם, אפשר להגדיל את הסחירות כאשר המטבע משמש עוד 2 מליון תיירים ועוד מאות חברות וארגונים המבצעים תשלומים בישראל.

דבר נוסף שקובע הוא – כמה תשלומים מתבצעים, וזה תלוי בתוצר הלאומי. אדם שמייצר בשנה 100 חביות שמן, יצבור תמורתן את הנקודות שהרוויח בצורת שטרות כסף. את הנקודות הוא ממיר למוצרים אחרים שהוא רוכש, בערך דומה לסכום שהרוויח. אם ממוצע התוצרת של אנשי המדינה עומד על ערך גבוה, זה גם אומר שכח הקניה שלהם גבוה. כך השוק והסחירות של המטבע גדלים, אפילו בלי להגדיל את מספר האנשים המשתמשים במטבע.

יכולה להיות מדינה אחרת ובה פי ארבעה תושבים, אך התוצר הלאומי הממוצע מגיע לערך של 10 חביות שמן לאדם. במצב כזה, למרות שהשוק אמור היה להיות גדול פי ארבעה, למעשה הוא עומד על פחות ממחצית.

כאשר התוצר הלאומי נמוך, זה יוצר יחס שלילי בין המטבע של אותה המדינה למטבעות אחרים. התוצר הלאומי הנמוך יוצר שרשרת של גורמים שתוצאתם עוני וערך נמוך למטבע.

אדם שמייצר 10 חביות שמן בשנה במקום 100, יכול לפרנס את עצמו בצורה פחותה בהרבה. במצב כזה רוב התוצרת שלו נשמרת לצריכה עצמית, ולא נשאר לו הרבה למכור לאחרים. אם אין מה למכור לאחרים, היכולת שלו לקנות מאחרים נמוכה גם היא. אם אין מה למכור לאחרים, אין לאחרים שימוש במטבע שלו. מה יוכלו לקנות באותו המטבע? הרי אין לו כמעט מה למכור.

מדינה שהממוצע הלאומי שלה נמוך כמתואר, סובלת מביקוש נמוך למטבע שלה – שכאמור אין לו שימוש רב בשוק החופשי. למרות שלאותה מדינה אין הרבה מה למכור לאחרים, יש דברים שהיא חייבת לקנות מבחוץ. המוכר מבחוץ לא מעוניין במטבע של אותה המדינה, כי אין לו מה לקנות בה. ולכן הכרח להשתמש במטבעות זרים באותה העסקה, מטבעות שהמוכר יוכל לקבל ולסחור בהן במקום אחר.

כך מצטמצם והולך השוק למטבע של אותה מדינה.

נראה אם כן שישנם מדדים שונים לצבירת הניקוד וכולם משפיעים, אך כולם חשובים וקובעים ערך ממשי.

 

המטבע הוירטואלי

בזמן בו יותר ויותר אנשים מפחיתים שימוש בכסף המזומן, תשלומים עוברים בכרטיסי אשראי לרוב, בהעברות בנקאיות ובשלל אפליקציות ואמצעי תשלום כמו פייפאל, ביט וכו', נוסד המטבע הוירטואלי ביטקוין. איתו ולאחריו נוצרו כמה מטבעות וירטואלים אחרים שבכולם אותו העקרון – אין צורך בבנק, ואת הכספים אפשר להעביר ישירות מאדם לאדם, או יותר נכון – ממחשב למחשב.

אנשים וגופים שונים מנסים להתקדם, ומאמצים צורות לשימוש במטבעות החדשים. אחרים קונים את המטבע להשקעה. היות שכך, ערך המטבע עולה במהירות, דבר שקוסם לאחרים שרוצים להשקיע. וכך שוב עולה ערך המטבע, ומעגל הקסמים הזה מתנפח ומתנפח… עד שתתפוצץ הבועה.

למטבע וירטואלי אין כלכלה שעומדת מאחוריו, אין סחורות שתלויות רק בו. חלק גדול מאלה שמחזיקים במטבע לא משתמשים בו קבוע או בכלל, והמדד היחיד שקובע את יכולת הפרעון של המטבע הזה, הוא הנכונות של מוסדות מקובלים ומכובדים לשלם תמורה למטבע הזה במטבעות מקובלים יותר כמו הדולר או הפאונד.

 

השקעוןת ושוק ההון

 

עקרון הבורסה שואב מרעיון האריסות. פועל חרוץ שרוצה לעלות בדרגה ולגדל יבולים משלו, צריך לרכוש קרקע ולהפוך משכיר לעצמאי. עניין זה קשה למי שעד היום התפרנס מעבודה ללא הוצאות ופתאום צריך למצוא כסף לרכישת אדמה, כלי עבודה, זרעים, דשן וכו', וגם להתפרנס עד למכירת היבול הראשון.
וככה קמו האריסים הראשונים.

הפועל בא אל בעל קרקעות או לאדם עשיר, ומבקש ממנו לתת לו לעבד חלקת קרקע או ממון לרכישה של קרקע, תמורת אחוזים מהיבול. בעל הקרקעות לא צריך להתעסק בחקלאות וכל מה שמסביב. החלק שלו בעבודה הוא ההשקעה, ותמורת זה הוא מקבל רווחים מבלי להתעסק בעבודה השוטפת.

וכך התפתח העניין והפך לדרך כלכלית, שבה אנשים שרוצים להקים עסק או להריץ פרוייקט ואין להם את הכסף, מוצאים משקיע שממציא את ההון הנדרש בתמורה לרווחים.

ואז מישהו חשב על רעיון. יש מושג של שוק שמרכז את המסחר, ובו יודע כל סוחר וקונה כי שם יש יותר סיכוי למצא את מה שהוא מחפש בגלל הריכוז. לאורך השנים התרכזו שווקים שונים למטרות מסוימות. שווקים סיטונאים, שווקים לענפים מסויימים של מסחר כגון שוק התבואה, שוק למוצרי עור, שוק לסחר בבהמות וכו'. למה שלא יהיה שוק שירכז משקיעים ויזמים?

וכך הוקם שוק ההשקעות, ובו משקיעים קנו אחוזי בעלות בעסקים, תמורת מחיר נקוב. לאחר מכן השתכלל הרעיון, והיזמים ומבקשי המימון החלו לחלק את הבעלות על העסק למנות קטנות יותר. קראו לזה מניות. בצורה כזו גם שחקנים קטנים יותר יכולים להשתתף, וכל מחפש מימון נחשף לקהל רחב יותר של קונים שיכולים להכניס כסף לקרן של העסק.
המניה בעיקרה היא נכס שאמור להניב פירות. היות והמניה מצביעה על חלק בבעלות על העסק, הרווחים בעסק מתחלקים לבעלי המניות בהתאם למספר המניות. אם הנפיקו מאה מניות, כל בעל מניה מקבל אחוז מהרווחים. אם הנפיקו אלף, כל מניה מקבלת אלפית. וכן על זו הדרך.

נכסים נמכרים ועוברים מיד ליד. אנשים מוכרים דירות, חנויות וגם עסקים מתפקדים. וכך גם אנשים החלו לסחור באותן מניות בעלות על העסק. כל אותו סחר-מכר בעקרונו מסתמך על ערכו הכלכלי של העסק שלו שייכת המניה, וכמה רווחים הוא מניב או צפוי להניב. אלא שמסחר פעיל קובע גם כללים אחרים.

במסחר פעיל ישנם גם כללי היצע וביקוש. ואם בקניה של מניות יש ציפיות לרווח עתידי, ההיצע והביקוש משתנים בהתאם לתחזית הכלכלית של אותו העסק. לאחר מכן כל העניין כבר עובר לשלב הבא, וההיצע והביקוש – ומכאן גם ערך המניה, יכולים לעלות ולרדת בהתאם לשמועות על מצבו, יכולת המימון והפרעון, או צפי הרווחים של העסק.

משם המשחק רק הלך והתפתח, וחברות ענק עוסקות במסחר במניות בקנה מידה עצום. מניות שצפו להן עתיד חיובי צברו ביקוש והמחיר עלה. היות והמחיר עלה היה להן שם טוב והביקוש עלה, והמחיר עלה שוב בלי פרופורציה לערך האמיתי של העסק, עד שהבועה התנפצה, והקונים/סוחרים בשוק הבינו שהמחיר לא מצדיק את הערך הממשי של המניה. באותו רגע התחיל סחף לכיוון השני והמניה ירדה בתלילות. המחיר ירד כי הערך הקודם לא היה מוצדק, ואז ירד כי כולם מוכרים – וכשיש יותר מוכרים מקונים, המחיר יורד עוד…

המשחקים של קרנות הגידור והשחקנים הגדולים בשוק ההון, מהווים חלק מגורמי התנודה בשוק הזה. אבל בבסיס כל הדברים נותר העקרון הראשוני – ערך המניה מורכב מחלקה בערכו של העסק. וערך העסק מורכב בערך על פי אותו עקרון שבו הוסבר ערכה של כלכלת מדינה – נכסים, יכולת פרעון, מחזור, רווחים, היצע וביקוש וכו'.

 

התפוצצות בועה

"כל שמעשיו מרובין מחוכמתו, חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת" (אבות ג', ט').

 

כמו בציטוט ממסכת אבות המופיע בראש הפרק הזה, כך כל דבר שנסחר צריך לתת תמורה מעשית מעט יותר גדולה מהמחיר שלו. אחרת לא יהיה שווה לשלם עליו. וזו תופעת הבועה שתוארה לעיל בדוגמת מחיר של מניה, תופעה שכבר גרמה לכמה וכמה משברים כלכליים או להתרסקות של שווקים בעולם.

כמובן שעקרון זה פחות חל לגבי פריטים שהערך המעשי שלהם מועט, אך הם צוברים ערך מטעמים רגשיים, אמנותיים, היסטוריים וכו'.

 

המשבר הכלכלי הגדול משנת 1929, החל באותה הצורה. בארה"ב הוא החל בגלל משחקי בנקאות שחוכמתם היתה מרובה ממעשיהם. כלומר – ניתנו הלוואות מרובות על בטחונות מועטים, ומחירי מניות צברו ערך בלתי מוצדק. ברגע שהסחף החל לכיוון השני, היה קשה מאוד לעצור אותו. אם 100 אנשים רוצים החזר על הלוואה או מניה, כשיש בקופה רק עבור 10 מהם, בדרך כלל מה שקורה זה שעבור חלקם, ערך הנכס מצטמצם לחצי. אלה בני המזל. אחרים מקבלים רק 10 אחוז ממה ששילמו עליו, או ממה שחשבו שיש להם. רבים אחרים נשארים בלי כלום.

באותה המידה ניתן להזכיר את המשבר הכלכלי של שנת 2008, שהחל בגלל עודף התחייבויות ללא ערך ממשי. הלוואות רבות ניתנו על סמך בטחונות מפוקפקים. משניתן הכסף בקלות שכזו, אנשים היו מוכנים להוציא אותו בקלות דומה על שלל מוצרים, בעיקר על נדל"ן. היות והביקוש לנדל"ן האמיר משמעותית, כך גם המחירים האמירו.

מה שקרה בסוף היה שאנשים לקחו הלוואה ללא בטחונות אמיתיים, ובאמצעותה קנו נכס במחיר גבוה משוויו. בשעה שפרעון ההלוואה כשל, נותר רק הנכס כאמצעי פרעון. אך ערכו הממשי של הנכס היה נמוך ממחיר ההלוואה, דבר שגרר הפסד. כשהסיפור הזה הפך למגמה, מחירי הנדל"ן ירדו עוד יותר, ולו בשל הירידה בביקוש בשל צמצום מתן ההלוואות. ככל שירדו מחירי הנדלן, ההפסד של נותני ההלוואות הלך וגדל, בהתאמה לפער בין ההלוואה שניתנה מראש, למחיר הנכס ההולך וקטן.

ההתפוצצות של בועת הדוט קום התרחש באזור שנת 2000. באותן שנים האינטרנט ועולם המחשוב התפתחו בקצב מהיר, וחברות רבות קמו על מנת לעסוק בתחום. התחום טרם נוסה היטב והשקעות רבות שאבו כספים הרבה יותר מהערך הכלכלי שהניבו אותן חברות לבסוף. אלה שהגיעו לרווחים ולא קרסו בדרך.

חוזר העקרון שבו השקעה, קניה או הלוואה צריכות להתבצע בהתבסס על ערך ממשי. ככל שנוצר סחף לכיוון השקעה המנותקת מערך ממשי, נוצרת בועה שמתנפחת ומתנפחת עד שמתפוצצת.

 

ובחזרה למטבע הוירטואלי

כאמור לעיל, למטבע הוירטואלי אין את היתרונות של מטבע רשמי של מדינה כלשהי. אין מאחוריו נכסים של ממש או כלכלה שמתחזקת אותו ותלויה בו. לפיכך מחירו של המטבע הוירטואלי נתון לחלוטין לגחמות של היצע וביקוש, וערכו היחיד הוא ביתרונות שהוא מציע על פני המטבע הרגיל. שהם כאמור – העברת כספים בקלות, במהירות, מחוץ למערכת הבנקאית וללא עמלות.

כיום מאמיר מחירם של מטבעות וירטואליים בקצב מהיר ביותר. אבל מי שמחזיק במטבע וירטואלי לא מרוויח מזה כלום – למעט ברגע שימכור אותו תמורת מטבע ממשי, או יבצע קניה באמצעותו. לפיכך ערכו של המטבע הוירטואלי לא קיים בעינו, אלא מתממש רק במצב של מכירה.

ככל שהשימוש במטבע להשקעה יגבר על השימוש במטבע כאמצעי סחר – כמו כל מטבע אחר, יהיה זה בבחינת חוכמתו מרובה ממעשיו. יהיה זה מטבע שערכו עולה על השימוש בו, ושם תתחיל ההתרסקות שתחזיר את המטבע לשוויו האמיתי.