"בראשית היו שמים, בראשית היה הים כחול." אהוד מנור.
בראשית היה העולם צעיר, והאדם פילס את דרכו ביערות ללקוט מפרי הארץ.
קטף האדם מפרי העץ, ורכן לשתות ממי הנחלים וממעיינות ההרים. ובוקר אחד בלכתו ביער, זינק עליו נמר חושף שיניים ורושף. האיש המבועת החל לנוס, אך רגלו ניגפה בשורש והוא נחבט בכוח באדמה. ענף שבור דקר אותו, ואבן שנפל עליה שיתקה את זרועו בכאב.
ואמר בלבו האדם, אם האבן ככה שיתקה את הזרוע שלי, אולי תאט מעט את הנמר.
…והוא השליך אותה בפניו של הנמר.
הנמר נרתע מעט, אך המשיך לחשוף שיניים ולהתכונן להסתערות. האדם שהתאושש מעט ידה בו אבנים בכוח גדול יותר ויותר, ולבסוף ניסה לדקור אותו בכוח, באותו ענף שבור שכל כך הכאיב לו.
הענף נשבר על גופו של הנמר, אך זה החליט לחפש לו טרף קל יותר והסתלק.
ואמר האדם בלבו – החיה חזקה ממני, ומה שמשתק אותי לא מספיק כדי לשתק אותה. והחל לתכנן איך ימצא ענף חזק יותר וחד יותר, שיוכל לפצוע משמעותית כל חיה שתתקוף אותו.
חיפש האדם ענף חזק וניסה לחדד את קצהו. עם זאת, היה מכה באבנים האחת על השניה על מנת ליצור שפה חדה לאבן, שתוכל לפצוע קצת יותר ממה שפצעה אותו אותה האבן שנפל עליה. ובעדו מכה אבן באבן, יצא ניצוץ גדול והבהיל אותו. אז נטש האדם את האבן, אחז בענפים המחודדים ושב להתהלך ביער.
חלף הקיץ והקוצים הצהיבו בשדות עם העשב היבש, ועלי השלכת נערמו עם זרדים שנשברו ברוחות ונשרו בין העצים. רוחות קרות שרקו ונשאו איתן עננים אפורים וכבדים מגשם, והאדם השתופף לו באימה מתחת לעץ ונס מבוהל בכל פעם שהברקים הכו באדמה.
ואחד הברקים הצית את הקוצים, והשריפה פשטה בשדות וגברה על הגשם, והחלה מכרסמת את שולי היער. אז נמלט האדם מן היער, ומצא לו מחסה במערה על צלע ההר. שם הסתתר מן הרוח, התייבש מן הגשם, ומצא מחסה מן הברקים שהשתוללו בחוץ.
הסופה השתוללה במשך יומיים, והאדם רעב. וכשצמא יותר מדי, זחל בזהירות החוצה ושתה מעט משלוליות שהצטברו בגבים ובחגווי הסלע, וברח מהר חזרה למערה.
ולבסוף שככה הסופה, ושמש חיוורת הפציעה מבין העננים. והאדם ירד מצלע ההר, ופסע באפר בין גדמים חרוכים. אז התאבל על עצי הפרי שנהג לקטוף מהם, וחיפש נואשות במה להשביע את רעבונו החזק.
ובעודו משוטט כה וכה, הגיע אליו ריח שהיה מעט שרוף, אך היה בו גם ניחוח שונה שגרם לפיו להתמלא רוק ולבטנו לרחוש מרעב. הלך האדם בעקבות הריח, ומצא שרידי צבי שנלכד באש, וממנו עולה ריח צלוי להפליא. ובין האברים החרוכים והעצמות המושחרות, מצא לו גם פיסות בשר צלויות, אותן הגיש אל פיו וראה כי טוב.
ואמר האדם בלבו – גם זה אוכל טוב, ובאין פירות אוכל מבשר הצבי.
המשיך האדם לשוטט בין העצים המפוחמים, וראה כי העצים והעשב נשרפו, אך האש לא התפשטה על הסלעים, ואת הנחל לא חצתה.
אסף האדם כמה פירות שיכל לאחוז בידיו מעבר לנחל, ורץ חזרה למערה, לחסות בה מן הרוחות והגשמים שחזרו. בדרך אכל מן הפירות, ואת הגרעינים השליך למרגלות ההר.
כה יללו הרוחות וסערו הגשמים, והאדם הצטנף לו במערה, קר ורעב. לפתע ראה צללית של חיה בפתח המערה, והוא חטף את הענף שלו ונאלץ להדוף את החיה. לאחר מאבק הצליח לנעוץ בכוח את הענף המחודד בחיית הטרף, וזו מתה תוך זמן קצר.
אז הביט האדם מפתח המערה אל המישור, וחיפש לראות אם כמו בסערה האחרונה פרצה אש, אולי יוכל להטיל אליה את הגוויה, ויהיה לו בשר לאכול. אבל הנוף כולו היה גשום ואפור. אז נזכר כיצד הבזיק הניצוץ בזמן שהכה באבנים. לקח האדם אבנים מקרקע המערה והכה בהן האחת בשניה, אך לשווא.
וכשפסק הגשם יצא האדם לאותו המקום בו הוציא את הניצוץ לראשונה, הכה והכה באבני הצור עד שלמד להפיק ניצוצות. ובזוכרו כי מי הנחל היו מחסום לאש, חיפש עשבים צהובים וזמורות יבשות, ולקט לו חומר לבערה.
וכשאחזו הניצוצות בעשב הצהוב והבעירו אש קטנה שאחזה בזרדים ובזמורות, שטף גל של חום את האדם, והאור ניצת בעיניו. ואמר האדם בלבו כי יאסוף לו מספיק חומר, ויערוך מדורה אצלו במערה, אז יחם לו ויוכל לצלות את החיה שהרג.
ובהגיעו למערה הביט בגוויה וראה את פצעיה, וידע כי כדי להגיע לבשר, יצטרך לעבור את שכבת העור והפרווה.
זמן ממושך עמל האדם לחורר עוד ועוד את הפרווה באמצעות הענף המחודד שלו, עד שהצליח איכשהו לפשוט את עורה של החיה מעליה. והצחנה שטפה את המערה, אז הוא המשיך במלאכתו מחוצה לה. ולבסוף נשא נתחים מבשר החיה אל תוך המערה, שם הבעיר מדורה, ואכל ושבע וחם לו.
ומשכילה לאכול נצמא האדם, ויצא לשתות בגבים בצלע ההר, ואמר האדם בלבו כי אילו יכל לגרור עמו את הגבים כדרך שגרר את עצי הבערה, היה יכול לשתות לו במערה.
והנה יצאה השמש ויבשו השלוליות, הבוץ התקשה ונותרה בו צורת עקבותיהם של אדם, חיה וציפור, ואמר האדם בלבו – הנה המים יוצרים צורה באדמה, והחום משמר אותה. ואותו החום יבש את המים מכל שלולית וגב, ובכל פעם שארצה לשתות אצטרך להרחיק עד לנהר.
ולקח האדם חומר מגדת הנהר, וצר לו כעין גבים קטנים, ולאחר שיצר אגן חומר חיכה לשמש שתייבש אותו. אך על גדת הנהר העצים צמחו צפופים והאוויר היה צונן. אז הקיף האדם את האגן במדורות שאפו את החומר, והנה אגן חרס.
החל האדם לגרור את האגן בקצות אצבעותיו, והאגן היה כבד ונתפש בשיחים ושרכים, וגרר אותם איתו. משך האדם בתסכול את השרכים מהאגן, והנה הוא זז מעט. ואמר האדם בלבו – אם אכרוך מספיק שרכים סביב האגן, אוכל לגרור אותו באמצעותם, ותהיה לי אחיזה נוחה יותר.
יצר לו האדם חבל משרכים, כרך אותו סביב האגן והוסיף לגרור. והעמל היה מפרך והאדמה נערמה מלפני האגן הנגרר. עד שנעצר בפני אבן קטנה. התאמץ האדם והרים את קצה האגן מעל לאבן, ואז המשיך לגרור. והנה האגן החליק מעל האבן, והאבן התגלגלה והאדם הרגיש שכעת המלאכה קלה יותר. ובעת שהוסיף ושם אבנים תחת קצה האגן המתקדם, גילה כי ככל שהאבן עגולה יותר, המלאכה קלה יותר. אך בכל פעם שהאגן סיים להתגלגל מעל האבן, היה צריך לחזור על המלאכה מחדש.
עצר האדם לפוש ממלאכתו בצל עץ התפוח, וקטף לו פרי למאכל. גלגל האדם את התפוח בידיו, ואז אחז בגבעול הקטן היוצא ממנו וסובב אותו על צירו.
ואמר האדם בלבו – אפשר לקחת עצם עגול ולחבר במרכזו ציר שיאחז בו ויסובב אותו, וכך להשאיר אותו תמיד מתחת למה שגוררים.
וכך נולד הגלגל.