ביום שלישי, ז' בחשון ה'תשפ"ג (01/11/2022), ישראל הלכה לבחירות. בזאת הקיץ הקץ על שלטונו של מחנה "קץ הדמוקרטיה", שקיבל סטירת לחי דמוקרטית מאוד.
לאחר כמה מערכות בחירות שבהן לא התקבלה הכרעה מדויקת, כהונה קצרה של ממשלת הריפוי והשינוי המריצה בוחרים אל הקלפי, וההכרעה הפכה ברורה.
כבר נשמעו קולות על כך שהפער בכמות ההצבעות בין הגושים הנו מזערי, ועל כן אין באמת רוב אמיתי למחנה הימין. אבל הטענה הזו נכונה אך ורק מחמת העובדה שכמות לא מבוטלת מן ההצבעות המשתייכות ל"מחנה השמאל", שייכות למפלגות הערביות. אולם הצבעות אלה אינן באמת משקפות תפישת עולם שמאלנית, אלא תפישת עולם ימנית-לאומנית-ערבית.
במאמר זה אני רוצה להתייחס לביטוי "קץ הדמוקרטיה", השגור בפיהם של רבים, העוסקים כל ימיהם בתעמולה שקרית, בהפחדות כוזבות ובעלילות שאין להן אחיזה במציאות.
כאן אטען, כי למרות שאנשי "ממשלת השינוי והריפוי" קיוו כי יצליחו יותר בהליכה לבחירות מעמדות של כהונה בממשלה ולאחר שהוכיחו את תפקודם וביצעו שינויים, התקווה הזו נכזבה קשות. דווקא ההתנהלות שלהם בממשלה הראתה לציבור איך נראה הליך מתגלגל של קץ הדמוקרטיה, ולמה צריך להחזיר את הדמוקרטיה למקום ולמעמד שבהם היא אמורה להיות.
דמוקרטיה
כולם יודעים שמשמעות הביטוי היווני "דמוקרטיה" הוא שלטון העם. כמו עוד הרבה רעיונות אחרים שתפסו תאוצה והפכו למוסדות, גם עניין הדמוקרטיה אסף לו טפילים לאורך השנים. כך נושאת הדמוקרטיה על גבה את מוסדות האיזונים והבלמים למיניהם, את כלבי השמירה שמינו את עצמם לתפקיד, וגם אויבים וחתרנים למיניהם שניתנה להם הרשות לכרות את הענף שעליו כולם יושבים, בשם חופש הביטוי וחירות הפרט.
עקרונית, בשיטה הדמוקרטית העם בוחר את נציגיו. לאחר מכן, הפעולות שאותו נציג מבצע, מייצגות את האנשים ששלחו אותו. הכוח הזה איננו כוחו של הנציג, אלא של האזרחים שהצביעו עבורו.
הצבעתם של אותם אזרחים נעשית מכמה שיקולים, שבמרכזם עומדת האמונה כי אותו נציג משקף את דעתם ועמדתם, ויפעל כפי שהם רוצים לפעול, או כדי להביא את התוצאה הרצויה בעיניהם.
העם מעניק כח לנבחריו על מנת לשלוט ולקבוע מדיניות. כדי שהנבחרים לא ישתמשו בכח הזה על מנת להפוך לדיקטטורים, או כדי שהרוב לא ישתמש בכוחו הדמוקרטי על מנת לדרוס את המיעוט ולהפר את זכויותיו (מכונה בשם "עריצות הרוב"), משטרים דמוקרטיים מכילים מערכת של איזונים ובלמים שאמורים לעצור החלטות פרועות של נבחרי ציבור שאינן חוקיות, או שגולשות לכיוונים שיש בהם לבטל את הדמוקרטיה ולכונן שלטון רודני.
לפיכך כאשר נבחרי הציבור מתאגדים להקים ממשלה, הם צריכים רוב בבית הנבחרים. רוב של נציגים בבית הנבחרים, נועד לשקף את רוב העם ואת התמיכה הציבורית הרחבה, ששלחה את אותו מספר של נציגים ליישם את עמדתם.
לפיכך החלטות ממשלה והצבעות בבית הנבחרים אמורות להתנהל בהליכים מוסדרים, על מנת לתת הזדמנות לדעות להשמע, ולהגיע להכרעה דמוקרטית לאחר שהנציגים השונים חיוו את דעתם ונתנו את הצבעתם.
החלטות והצבעות שכאלה, יש להן תוקף מחמת העובדה שניתנו על בסיס רצונו של רוב העם. לעניין זה, רצונו של רוב העם הוא גם בהליכים תקינים של פוליטיקה, בהם קבוצות שונות תומכות האחת בשניה על בסיס תן וקח, כאשר קבוצה אחת מוותרת לקבוצה אחרת על עניין שפחות חשוב עבורה, ובתמורה מקבלת את התמיכה ההדדית בעניינים שיותר חשובים עבורה.
כך מגיעים לפשרות ומקדמים את הנושאים החשובים יותר מתוך הסכמה רחבה, ובדרך השלום.
גניבת קולות / תרמית בחירות
כאשר קבוצה של נבחרי ציבור מתנתקת מן האזרחים שהצביעו לה והכניסו אותה לבית הנבחרים, אין לאותם אנשים את הסמכות הדמוקרטית לבצע פעולות. שהרי אין מאחוריהם את הציבור, וכוחו של הנציג כל כולו נשען על שולחיו.
נבחר ציבור שכופר לחלוטין בהבטחותיו לבוחריו, שחובר ליריביהם המוחלטים בניגוד לדעתם המוחצנת והברורה של המצביעים, הרי הוא חסר סמכות דמוקרטית. התנהלות שכזו היא קץ הדמוקרטיה. שהרי שנינו – נבחר ציבור מייצג קהל אזרחים, ששלח אותו על מנת ליישם את רצונו, דעתו והשקפותיו.
ממילא פעולות של נבחר כזה אינן זוכות לתמיכה ציבורית רחבה, ותוקפן חסר במקרה הטוב, איננו דמוקרטי אם נרצה להחמיר יותר, ובלתי חוקי במקרה הגרוע.
לשון החוק נגד רוח החוק
לשון החוק קובעת כי די ברוב מסוים של קולות בבית הנבחרים, על מנת לחוקק חוק, להעלות ממשלה לשלטון, או להפיל אותה.
אותם קולות שייכים לאנשים שנבחרים לתפקידם אחת לכמה שנים, ותפקידם וסמכותם נמשכים עד להזדמנות הבאה של האזרח הבוחר לומר את דברו.
החוק מתבסס על האמור לעיל – אותם נבחרי ציבור, מייצגים את שולחיהם. הצבעות מבוססות רוב בבית הנבחרים, נועדו לשקף תמיכה ציבורית רחבה במהלכי השלטון.
כאשר נבחר ציבור כופר בבוחריו, ניתן לייצר רוב טכני בבית הנבחרים. מבחינה טכנית ומבחינת לשון החוק בלבד, זה מספיק לצורך ההליך הרשמי. אותו קול סורר יכול להקים ממשלה, להפיל אותה, לחוקק חוקים ולבטלם.
אבל במקרה כזה, הפעולות זוכות לתוקף רשמי מבחינה טכנית, אך ללא תמיכה ציבורית ובניגוד לרצונו של רוב העם.
כפיית הליכים וחוקים נגד רצונו של רוב העם, מהווה את קץ הדמוקרטיה.
מחטפים והתחמקויות
בית הנבחרים מהווה את השכבה התחתונה של מוסד השלטון. בקומות העליונות יותר ניצבת הממשלה, ומעליה ועדות שרים נבחרות לעניינים מסוימים, ומעל כולן ראש הממשלה.
כל קומה נשענת על זו שתחתיה, ואין לה מעמד בלעדיה. לכן ראש הממשלה נשען על שריו, והממשלה והעומד בראשה שואבים את כוחם מבית הנבחרים, שהוסמך על ידי המצביעים.
התאגדות של נבחרי ציבור למטרה מסוימת, יכולה לתת רוב לאותה המטרה. כך התאגדות (קואליציה בלע"ז) של רוב הנבחרים יכולה להשליט ממשלה מכוח ההסכמה הרחבה לשלטונה.
לרוב ההחלטות, ההליכים והדעות ישנה התנגדות. מחמת עניין סותר או דעה הפוכה. ההכרעה הדמוקרטית ניתנת מכוחו של הרוב, אך איננה מייתרת ומעלימה את דעת ההתנגדות (אופוזיציה בלע"ז).
דעות, הצבעות והתאגדויות שונות למטרות שונות, מהוות את נשמת אפה של הדמוקרטיה. קבוצה של נבחרי ציבור יכולה להתאגד על מנת לקבוע ממשלה ולשתף פעולה בנושאים רבים. אך חבריה השונים של אותה קבוצה יכולים להתחלק לקבוצות שונות, ולשתף פעולה עם אנשים מחוץ לקבוצה בנושאים אחרים.
בצורה מיטבית, כך מוודאים שכל נושא שעולה לדיון, יוכל לקבל את ההכרעה שנשענת על התמיכה הציבורית הרחבה – לעניין זה.
לכן כל נבחר ציבור שווה לחבריו, ואין זה משנה לאיזה מחנה הוא שייך. קולו של אותו נבחר ציבור מקבל מעמד שווה בכל הצבעה או מועמדות לוועדה. שם אותו נבחר יתן את קולו ויביע את עמדת הציבור העומד מאחוריו באותו עניין.
כאשר מתאגדת קבוצה של נבחרי ציבור ומבצעת הצבעה מבלי לתת לקולות אחרים להשמע, אין להכרעה שום תוקף דמוקרטי.
כן, מבחינה טכנית הם יוכלו לומר שמבין המצביעים היה רוב לטובת ההחלטה שהתקבלה, והיא תקפה מבחינה רשמית ומשפטית. אבל הרוב הזה לא נשען על תמיכה ציבורית רחבה, ולא על אף אחד מההליכים התקינים שנועדו לוודא תמיכה ציבורית רחבה בהחלטה שכזו.
החלטות שכאלה מכרסמות ביסודות הדמוקרטיה.
עריצות הרוב
כפי שהוזכר לעיל, בדמוקרטיה ההכרעות נופלות בהתאם לדעת הרוב – במשחק שנועד לשקף את דעתם של רוב האזרחים, ולקבל תמיכה ציבורית רחבה במהלכי השלטון ובחקיקה.
סדר היום הציבורי מורכב מנושאים רבים, מגוונים ושונים, ובכל נושא יכול להתאסף רוב עבור דעה מסוימת. אין הכרח כי הרוב שהתגבש על מנת להכתיר ממשלה, חופף בצורה מלאה לרוב שתומך במדיניות כלשהי בנושא אחר.
כנכתב לעיל, יכול להיות שיתאגד רוב עבור הכתרת הממשלה, אבל הדעות באותו המחנה תהיינה חלוקות בעניין תקצוב סל התרופות, מיסוי וכלכלה.
בעניין זה נשמע קולם השווה והחשוב של שאר חברי בית הנבחרים, שאינם חלק מן הממשלה, אבל יכולים לממש תמיכה ציבורית רחבה בשינוי שיטת המיסוי.
לכן הממשלה צריכה לעבוד קשה ולשתף פעולה עם כלל חברי בית הנבחרים בנושאים שונים, כדי לקדם נושאים שונים. כי כל עניין לגופו, ולא בכל עניין החברים שעליהם נשענת הממשלה, מסכימים ומשתפים פעולה.
כדי לשמור על הדמוקרטיה ולוודא שבכל נושא שעולה לדיון תתקבל הכרעה על בסיס התמיכה הציבורית הרחבה, חייבים לוודא כי דעתם של כלל חברי הכנסת נשמעת, וניתנת להם האפשרות השווה להצביע ולהשפיע.
שימוש בכוח הרוב שהתאחד כדי להקים את הממשלה, כדי למדר, לבטל ולאיין את קולם של נבחרי הציבור האחרים – בכל עניין ובכל נושא שהוא, מהווה דיקטטורה ועריצות הרוב. שכן במקרה כזה, חברי הקואליציה אינם צריכים להשיג רוב בבית הנבחרים לצורך החלטות והליכים. הם צריכים להשיג רוב אך ורק בינם לבין עצמם, כאשר קולם של חברי האופוזיציה אין לו חשיבות וערך. מבלי לשקול את כמות הנציגים הכללית התומכת בכל מהלך לבדו.
במצב כזה יכולים הנבחרים המקימים את הממשלה, להשתמש בכוח הרוב השלטוני שלהם ולהפקיע את הדיון הציבורי, לסתום פיות, ולמנות ועדות שאינן משקפות את הלך הרוח הציבורי.
דוגמה מצוינת לכך התרחשה בממשלה האחרונה, במקרה בו התכנסה ועדה של איש אחד, שהעבירה החלטות פה אחד. פה אחד – כפשוטו.
אם מנשלים את המתנגדים מהיכולת לאייש את הוועדה בצורה שווה על פי קולם ומספרם, יוצרים רוב מלאכותי שאין לו אחיזה בדעת הציבור, וקיים אך ורק בין כתלי חדר הישיבות.
במצב כזה, שרי ממשלה יכולים להעביר את כל ההחלטות שהם רוצים ללא פיקוח אמיתי של בית הנבחרים על התנהלות הממשלה. שהרי קבוצה מבין חברי בית הנבחרים איננה מקבלת את היצוג שלה בוועדות, ולפעמים גם בהצבעות במליאה הכללית.
החלטות שהיו נופלות בהזדמנות אחרת מחמת התנגדות ציבורית רחבה ומקיפה, מתבצעות במחטף וללא התנגדות או ביקורת, שנשללה מכל מי שיכול להתנגד.
ממשלת מעבר
על פי העקרון של שליטה וביצוע מהלכים מתוך תמיכה ציבורית רחבה, מקובל כי בזמן ממשלת מעבר לא מתבצעים שינויים של ממש או מהלכים גדולים, אלא רק שמירה על השגרה.
ההכרה היא בכך שממשלת מעבר היא ממשלה שמכהנת לאחר שתמה תקופת תפקידה מכל מיני סיבות. או בגלל שמתוך הסכמה רחבה הפילו את הממשלה, או מתוך שראש הממשלה זיהה שאין לו תמיכה ועל כן התפטר ופיזר את הממשלה, או בגלל שתמה כהונתה הקצובה של הממשלה (דבר שמעולם לא קרה בישראל), והגיע זמנה של ממשלה חדשה להבחר.
במצב כזה, מכהנים בממשלה אנשים בתפקיד זמני, כדי שיהיה מישהו שיאייש את התפקיד עד שתבחר ממשלה של ממש.
את הממשלה הזו אי אפשר להפיל כי היא זמנית. וממילא התפקוד שלה לא תלוי בשאלה של תמיכה ציבורית.
ממשלה ללא תמיכה ציבורית איננה זכאית או מוסמכת לבצע שינויים ומהלכים, כי כל שינוי ומהלך צריך להסתמך על תמיכת הציבור.
אולי באופן טכני מישהו יצליח להעביר את זה, כשם שבאופן טכני נבחרי ציבור יכולים לכפור בבוחריהם ועדיין להצביע ולחוקק בניגוד מוחלט לדעת שולחיהם. אבל זה לחלוטין נוגד את עקרונות הדמוקרטיה.
איזונים ובלמים
על מנת שהדמוקרטיה תישמר, על מנת שנבחרי הציבור שקיבלו את כוחו של הרוב לא ישתמשו בכוח זה כדי להאריך את כהונתם, כדי לבטל את קולו של המיעוט, כדי לבצע דברים שאין בסמכותם, כדי להפר את הדמוקרטיה, על מנת שכל זה לא יקרה, מערכות שלטון הנסמכות על רצון הבוחר מכילות רכיבים של איזונים ובלמים.
רכיבים אלה מהווים גורמי בקרה, ויש להם סמכות המעוגנת בחוק, לקבוע כי פעולות מסוימות של נבחרי הציבור, אינן בתוקף סמכותם של נבחרי הציבור.
כשם שהציבור נותן כח לשוטר לשמור על החוק והסדר, ועל השוטר לבצע את תפקידו ולהפעיל את כוחו אך ורק במסגרת החוק ועל פיו, כך ניתן כח לנבחרי הציבור, ופעולתם מתאפשרת ותקפה אך ורק במסגרת החוק המסדיר את פעולתם.
גזרה שווה היא לרכיבי האיזונים והבלמים, שחייבים לפעול במסגרת החוק ועל פיו.
וכך זה פועל:
נבחרי הציבור מוסמכים ורשאים לקבוע את החוק – על פי הליכי החקיקה התקינים, שאף הם קבועים בחוק. משעה שהחוק נקבע, גם המחוקק כפוף לו, ואינו יכול להפר אותו. אם נמצא כי החוק איננו משרת את טובת הציבור, ניתן לבטל אותו באמצעות המחוקקים – על פי החלטת הרוב והעקרון של הסכמה ציבורית רחבה – וכל זה במסגרת הליכי החקיקה התקינים הקבועים בחוק.
זאת ועוד, במדינות כמו ארה"ב קיימת חוקה, שהוא מערך של חוקי-על שכולל עקרונות בל-יעברו, שכל נסיון לחרוג מהם חותר תחת יסודות המשטר, ועל כן אינו חוקי.
את החוקה ניתן לשנות, בהסכמה ציבורית רחבה. אך מחמת שמדובר ביסודות המשטר ממש, ההליך לביצוע שינויים בחוקה דורש הליך עמוק ומרחיק לכת יותר מחוקים רגילים. כל זה כדי לוודא שכל שינוי בחוקה מתבצע על סמך תמיכה ציבורית רחבה, עמוקה ואמיתית. ולא על סמך רוב אקראי נזיל וזמני, או רוב טכני שהצטבר בצורה מסוימת באמצעות תרגילים פוליטיים עקלקלים.
לפיכך נקבע מוסד היועץ המשפטי, שנועד לסייע לנבחרי הציבור בדרגים השונים ליישם את פעילותם בצורות התואמות את ההליכים התקינים הקבועים בחוק. היועץ המשפטי יכול לומר לנבחר הציבור כי פעולה מסוימת איננה חוקית, אך ליועץ אין סמכות לעצור החלטות של נבחרי ציבור או להפר אותן. תפקידו מתבטא במתן חוות דעת משפטית, ניסוח מסמכים משפטיים ושירות משפטי עבור הגורם שלו הוא מייעץ.
ליועץ המשפטי אין סמכות ביצוע. הוא אינו רשאי לקבוע כללים ציבוריים ותקנות. הוא יכול להכין נייר עמדה עבור הגוף הציבורי שאותו הוא משרת, וכל איסור, כלל ותקנה, נקבעים אך ורק על ידי הגורם המוסמך ברשות המבצעת. לא על ידי היועץ המשפטי.
לדוגמה:
היועץ המשפטי לממשלה רשאי וצריך לחוות את דעתו, כי פעולה מסוימת שהממשלה רוצה לבצע, איננה חוקית לדעתו. היועץ המשפטי לממשלה רשאי ויכול להצביע על כך שנוהג ונוהל מסוים שהשתרש, אינו עולה בקנה אחד עם החוק, ועל כן צריך להנהיג שינוי ותקנות. אך היועץ אינו רשאי להנהיג את השינוי. את דעתו הוא צריך להביא לשר הממונה, ורק בסמכות השר הממונה לקבוע תקנות. התקנות נקבעות על פי החוק המסמיך את השר לתת החלטות ולקבוע תקנות.
החלטות מסוימות אינן בסמכותו של שר מסוים, וזקוקות לאישור הכנסת, והכל בהתאם להליך החוקי התקין של הרשות המבצעת.
כדי להציב מגבלה על פעולות של הרשות המחוקקת, והיות שליועצים המשפטיים אין סמכות והם משרתיהם של השרים וחברי הכנסת, ניתנה סמכות לבית המשפט לקבוע אם פעולתה של הרשות המחוקקת או המבצעת התבצעה בניגוד לחוק או בחוסר סמכות חוקית.
תפקידו של בית המשפט הוא לדעת את החוק על בוריו, ולשפוט האם פעולה מסוימת נוגדת את החוק. זהו סיכום תמציתי של פעולת בית המשפט.
כך במשפט פלילי, השופט צריך לשפוט האם הנאשם ביצע פעולה הנוגדת את החוק. בדיני נזיקין, משפחה, תאגידים ועוד, הפסיקה צריכה להצטמצם לשיקול – האם הפעולה הנידונה עולה בקנה אחד עם החוק, או נוגדת אותו.
לכן בית המשפט כפוף לחוקים אותם קובעת הרשות המחוקקת. לבית המשפט אין סמכות לקבוע חוקים, לשנות אותם, לבטל אותם או להתעלם מהם. כל פסיקה חייבת ומוכרחה להיות במסגרת החוק ועל פיו.
פעולות של בתי המשפט הפוסק בניגוד לחוק או בניגוד לסמכותו הקבועה בחוק, "פרשנות חדשנית" שהופכת את החוק על פיו והופכת את השופט למחוקק זוטא, מנוגדת לעקרונות תפקידו של בית המשפט, ולמקומו של המוסד במערכת השלטון.
במקרים החריגים במיוחד, בית המשפט רשאי להצביע על כך שחוק מסוים מתנגש עם חוק אחר. באם ישנה חוקה, ניתן לקבוע כי החוק המתנגש עם החוקה אינו חוקתי, ועל כן דינו להתבטל – כי החוקה קובעת שלא יקום חוק הסותר את החוקה.
במדינת ישראל אין חוקה, ואין חוק הקובע שבמקרה שבו יש סתירה בין חוקים, יתבטל אחד מהם.
ודאי שאין חוק שמסמיך את בית המשפט להחליט איזה מן החוקים הסותרים הוא רוצה לבטל. לכל היותר יכול בית המשפט להצביע על הסתירה, ולבקש מהמחוקק לציין ולהגדיר את יחסי הגומלין בין החוקים והסעיפים הסותרים, וכיצד לנהוג במקרה שבו כביכול ישנה סתירה.
עריצות המיעוט
כל מערכות האיזונים והבלמים הקבועים במשטר דמוקרטי, נובעים מכך שהדמוקרטיה נותנת לכל אחד להביע את דעתו בצורה שווה, ולאחר מכן ההחלטה נקבעת על בסיס דעת הרוב.
אין זה אומר שדעת המיעוט מתבטלת, אלא שההחלטה תיקבע על פי הרצון הכללי יותר.
עם זאת, כפי שנכתב בעניין עריצות הרוב – הרוב אינו יכול להשתמש בכוחו על מנת לבצע פעולות שאינן חוקיות, או שאינן דמוקרטיות. היכולת, הסמכות וההכרעה של הרוב, צריכות כולן להתבצע במסגרת ההליך התקין, ומתן הזדמנות שווה להביע דעה ולהצביע בעדה.
כל זה על מנת לשמור על זכויות האזרח הבסיסיות של אלה המשתייכים למיעוטים שונים.
כאמור לעיל, למטרה זו ניתנו כח וסמכות לגורמים שונים, על מנת לוודא שכוחו של הרוב איננו גדל ומשמש לדיכוי, לפעולות שאינן חוקיות או כדי לבטל את הדמוקרטיה.
מה קורה כאשר האוחזים בכח ובסמכות אלה, משתמשים בהם על מנת להוסיף לעצמם כח וסמכות בצורה שאיננה חוקית ואיננה דמוקרטית?
הרי הגורמים האוחזים בכח זה, אינם נבחרי ציבור. מתוקף הגדרת התפקיד שלהם, הם גורמי מקצוע שאינם מייצגים תמיכה ציבורית רחבה.
בזמן שהרשות השופטת טוענת כי הרשות המבצעת מתנהלת כנגד עקרונות הדמוקרטיה, והרשות המחוקקת והמבצעת טוענת כי הרשות השופטת מתנהלת נגד החוק ומחוץ לתחומי סמכותה.
את מי נעדיף אז, את עריצות הרוב של נבחרי הציבור, או את עריצות המיעוט של אותם פקידים?
קץ הדמוקרטיה
בהתחשב בכל הנכתב לעיל, ולאחר שנידונו עקרונות הדמוקרטיה, תפקידיהם של מוסדות השלטון וגבולות סמכותם, משתקפות פעולותיה של "ממשלת השינוי והריפוי" כאסון דמוקרטי, בואכה קץ הדמוקרטיה.
- תרמית בחירות – הממשלה הזו קמה בקולותיהם של נבחרי ציבור שכפרו בציבור בוחריהם וחברו לנבחרי ציבור אחרים. התאגדות זו יצרה רוב טכני רעוע ביותר, שלא נשען על תמיכה ציבורית רחבה, ואפילו בבית הנבחרים, בימיה הטובים ביותר, נשענה על מספר חברים שבקושי הספיק לעלות בנקודה אחת על מחצית החברים.
אפילו מבחינה טכנית, לאורך רוב ימיה של הממשלה, לא היה לה רוב בבית הנבחרים.
לאלה שיאמרו שאותם נבחרי ציבור לא כפרו, שהם עשו את מה שהבטיחו והציבור שלהם תמך בהם, ניתן לראות כיצד ביום הבוחר הנוכחי, הציבור הביע את דעתו בקול רם.
לאותם נבחרי ציבור כופרים לא נותר בסיס של תמיכה, ורובם סולקו הצידה בבושת פנים. - עריצות הרוב – משעה שהתאגדו וניתן לאותו רוב טכני קלוש את כוחו של הרוב, הזדרזו וקבעו כי מעתה אין ערך שווה לקולו של כל נבחר ציבור.
מעתה – הם קבעו – קולו של חבר קואליציה שווה פי כמה מקולו של חבר אופוזיציה. מאחר שכך, מספר החברים בוועדות השונות לא נקבע על פי מספר הנציגים בכנסת, או מספר המושבים שקיבלה כל מפלגה. כך מפלגה שהכניסה לכנסת כמה נציגים בודדים – אבל חברה בקואליציה, יכלה לקבל בוועדה מספר כפול של מושבים, ממפלגה שהכניסה לכנסת עשרות נציגים – אבל חברה באופוזיציה.
מהלך זה השתיק את קולותיהם של כל הנציגים שלא תמכו בממשלה, והפך אותם לשוליים ולא חשובים ביחס לקולם של התומכים בממשלה.
במצב כזה, אנשי הממשלה לא צריכים לדאוג לתמיכה ציבורית רחבה בכל מהלך שהם מובילים בועדות. הרי הם השתמשו בכוחם כדי לנעול את רוב מושבי הועדה לתומכיהם בלבד, וכך לוודא שגם אם אין להם באמת רוב, הם יוכלו ליצור רוב מלאכותי מתוך כלל המצביעים – כי המתנגדים לא יורשו לגשת להצביע.
בנוסף, הרחקות של נבחרי ציבור ממושב המליאה ומן הועדות, בוצעו בניגוד להליך התקין ולחוקי בית הנבחרים. כדי למקסם את כוחם המוחלט של תומכי הממשלה ולא לאפשר להשמיע את ההתנגדות. - מחטפים והתחמקויות – כל אותו הזמן, אין פיקוח של ממש על עבודת הממשלה מצד בית הנבחרים. כי החברות בוועדות הפכה להיות משחק מכור, וכי כל מי שאינו תומך בממשלה לא מקבל את זכותו החוקית לדון ולהצביע נגד פעולות והליכים שציבור בוחריו מתנגד להם.
בחסות האווירה הפרועה של חוסר פיקוח ושל כח ללא מגבלה או בקרה, ניתנו החלטות של שרים ופקידים ללא ההליך התקין המתבקש – במקרה הטוב, ובחוסר סמכות ובצורה בלתי חוקית במקרים אחרים. - ממשלת מעבר – משעה שקרס אפילו הרוב הטכני הדחוק שהיה לממשלה בבית הנבחרים, נפלה הממשלה ופוזרה הכנסת. אז הממשלה הפכה מממשלה מלאה הפועלת בסמכות נבחרת, לממשלת מעבר הפועלת על תקן זמני – עד שתבחר ממשלה מתוקף הסמכות הנבחרת של התמיכה הציבורית הרחבה.
מי שלא פחד להשליט את עריצות הרוב ולבצע מחטפים מחוץ להליך התקין, שלא בסמכות ובניגוד לחוק, לא פחד להמשיך במדיניות זו גם בזמן ממשלת מעבר.
שינויים מהותיים והליכים משמעותיים התבצעו גם בממשלה נטולת תמיכה וסמכות זו, כי היושבים על הכסא החזיקו בו מבחינה טכנית. - איזונים ובלמים – לכל אורך הדרך בלט העדרם של האיזונים והבלמים. אותו מערך מקולקל.
בזמנים תקינים של ממשלה נבחרת שנשענה על תמיכה ציבורית רחבה ופעלה בסמכות חוקית מלאה, הבלמים כל הזמן קפצו וקפצו וקפצו והפריעו לעבודה התקינה. בחלק גדול מהמקרים, בחוסר סמכות ובניגוד לחוק.
למרבה הפלא (לא באמת), בזמן שבו התנהלה ממשלה מפוקפקת, ללא תמיכה ציבורית וחלק גדול מהזמן גם בחוסר סמכות, נראה שהבלמים הושבתו כמעט לגמרי ולא קפצו אף פעם.
כל הפעולות שהתבצעו בניגוד לחוק ובחוסר סמכות, טויחו, זכו להתעלמות, או שהוכשרו בתירוצים הקלושים והגרועים ביותר.
קצו של קץ הדמוקרטיה
למעלה משנה של התנהלות בסגנון זה הספיקו לאזרחים.
המצביעים פקדו את הקלפיות ואמרו בקול רם וברור:
- התמיכה הציבורית שלנו ניתנת בעד הליך דמוקרטי תקין.
- לא נבטח ולא נתן את קולנו למי שכופר בבוחריו.
- אנו חפצים במערכת תקינה של איזונים ובלמים, הכפופה לחוק ופועלת על פיו. לא נסכים למערכת מקולקלת, קופצנית ומופרעת, שקופצת בכל פניה ימינה, אבל מאפשרת כל פניה שמאלה, גם אל פי התהום.