רבקה עזבה את בית בתואל אביה ואת לבן אחיה בחרן, והלכה להנשא ליצחק. חלפו שנים ולרבקה היו שני בנים – עשיו ויעקב, בזמן שלבן גידל שתי בנות – לאה ורחל.
עשיו היה ציד ואיש מלחמה, שודד ובוזז, ויעקב היה איש תם.
ולימים יעקב נסע לחרן, אל בית לבן. ואנשי המקום זכרו כיצד בא שליח מבית אברהם להשיא לבנו את בת בתואל. הרכילות המקומית סיפרה כי יעקב הצעיר ישא את בתו הצעירה של לבן, בעוד שאחיו הבכור ישא את בתו הבכורה של לבן.
רחל שמחה לצאת מבית אביה עובד האלילים והרמאי, ולהנשא ליעקב הישר. ולאה בכתה רבות, כי פחדה שישיאו אותה לעשיו. אך עשיו לא בא.
שבע שנים חיכו יעקב ורחל על מנת שיוכלו להתחתן. שניהם ידעו את טיבו של לבן, ולכן קבעו ביניהם סימנים על מנת שיזהו האחד את השניה, למקרה שלבן ינסה להשיא את יעקב למישהי אחרת. ולבן ראה את לאה נותרת בביתו, אך עשיו לא בא.
לאחר שבע שנים קרבה המתנתה של רחל אל קיצה. בביתו של לבן נערכו ההכנות למשתה החתונה, אך לבן התעקש כי הטקס והחגיגה יערכו בחשכת הלילה. כשהגיע הזמן להלביש את הכלה בבגדי הכלולות, בא לבן אל האחיות. כשרחל ניגשה אל הבגדים אמר לה לבן כי עליה להשאר, בזמן שלאה תבוא איתו ללבוש את הבגדים אל הטקס.
שבע שנים של המתנה ועמל הכו בפניה הנדהמות של רחל. אך ודאי כי התרמית לא תחזיק מעמד למרות החושך, שהרי יעקב יבקש את הסימנים שקבע עם רחל, והחתונה לא תתבצע.
באותו רגע גדול הכל נעצר. רחל הטובה, רחל הצדקת וויתרה על כל מה שחלמה עליו לאורך השנים, על כל מה שהמתינה עבורו כל כך הרבה. רחל עיכבה את לאה לפני שיצאה מן החדר ומסרה לה את הסימנים, כדי שלא לבייש את אחותה מול הקהל. רחל לא רצתה שאחותה תבוא ככלה אל הטקס, וידחו אותה מול כל המוזמנים.
לאה הלכה אל החופה, ורחל נותרה בחדר. לבדה.
לבסוף נישאה רחל ליעקב, כעבור שבע שנים נוספות. אך רחל לא האריכה ימים. כאשר שיירתו של יעקב התנהלה לאיטה בדרך בואכה בית לחם, תקפו צירי לידה את רחל והיא כרעה ללדת את בנה השני. הלידה היתה קשה ורחל לא שרדה.
אם זה היה בכוונתה מתוך ראיה למרחק, או אם זו היתה גזירת גורל, אך גם שם רחל ויתרה על מקומה. לאה היתה זו שנקברה עם יעקב עם יתר אבות העולם – במערת המכפלה. אך רחל נקברה בדד, בצד הדרך לבית לחם.
בני ישראל – צאצאיה של רחל היו לעם, והם עשו את דרכם בנתיב ההיסטוריה. השנים נערמו אט אט. ובכל שנה בסתיו, בחודש חשוון, ביום פטירתה של רחל, הרוח שרקה מעל הרי יהודה ובנימין, וגרפה את עלי השלכת על אם הדרך לבית לחם.
והם באו. בימים של חול, בימי חג ומועד או לעת צרה, ילדיה של רחל באו ועלו על קברה. הם באו לפקוד את מקום מנוחתה, הם חלקו איתה את שמחותיהם, הם בכו וספרו לה על מצוקותיהם, וביקשו שתתפלל עליהם שם למעלה. והיא נותרה דוממת, אך תמיד מקשיבה, וקיבלה את כולם.
אלף שנים חלפו, ושמש קיץ להטה על הדרך לבית לחם. בחום הזה נכבשה ירושלים וחרבה. אלה ששרדו את המצור, את הטבח ואת ההתעללות, גלו ונלקחו כשבויים לבבל. לאט הם כשלו בדרך, צוואריהם נתונים בעול וגבם כפוף תחת משא השלל שהעמיסו עליהם הכובשים הבבלים. בזמן שהנוגשים הצליפו בהם כדי שימהרו יותר, נקהלו בצידי הדרכים בני ישמעאל ובני עמון. אלה צחקו לאידם והוסיפו להתעלל בהם גם כן, והמונים נהרגו במשחקים האכזריים האלה. אלה שלא שרדו נותרו מושלכים על הדרך, ואיש לא נקף אצבע עבורם.
טור הלוחמים הבבלים ושבוייהם היה ארוך, ומעברו לקח שעות רבות. וכל אותו הזמן כשלו ילדיה של רחל בדרך בית לחם, מעיפים מבט אחרון הצידה אל הקבר העתיק, וממהרים להמשיך בדרכם לקול צליפת שוט.
הלילה ירד על הרי יהודה ובנימין, נדם שאון הצבא הצועד על הדרך, אך דממה לא היתה שם. מעל ההרים נישא קול יבבה, אך לא היתה זו הרוח.
רחל שתמיד הקשיבה, תמיד קיבלה דוממת את ילדיה, לא יכלה לשתוק כשראתה אותם מעונים כך, נלקחים הרחק ממנה.
"קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה. מאנה להנחם, על בניה כי איננו."
הנביא ירמיהו היה עד לחורבן. הוא ידע את מקור הבכי שנשמע מעל כל ההרים, והחריד כל לב. הנביא ירמיהו היה זה שמסר את הנבואה, ואת ההבטחה שניתנה לרחל.
"כה אמר ה': מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה. כי יש שכר לפעולתך – נאום ה', ושבו מארץ אויב. ויש תקוה לאחריתך – נאום ה', ושבו בנים לגבולם".
עברו שנים וחלק מועט חזר. אך לאט לאט הם פרו ורבו וכעבור מאות שנים מילאו את הארץ. ושוב צעדו צאצאיה של רחל בדרך בית לחם, וחלקם פקדו אותה ושפכו אצלה את לבם.
אך אז ההיסטוריה חזרה, והפעם הכובשים באו ממערב. אך הם לא היו פחות אכזריים. ולאחר שהחריבו את ירושלים וטבחו ביושביה, נשמע קול הלמות רגליו של הצבא הצועד בדרך בית לחם, לכיוון מדבר יהודה וים המלח, לחסל את אחרוני מעוזיהם של היהודים.
ושוב עם רדת הלילה נישא קול יבבה מעל להרים והחיילים הרומאים נחרדו, אך לא היה שם נביא שיסביר להם את פשר המאורע.
הארץ נדרסה תחת סנדלו המסומר של הלגיונר הרומאי, ואז באו הביזנטים, ואז הערבים, והצלבנים… ועם כל כיבוש אכזר פחתה אוכלוסיית הארץ, והאדמה שממה, ונמעטו הפוקדים את הקבר העתיק.
ובכל שנה בליל קיץ, נקהלו היהודים בבתי כנסיות בכל ארצות גלותם. הם ישבו על הארץ וקראו קינות לאור הנר, וזכרו את החורבן ואת כאב האובדן, ואת דמעותיה של האם הרחומה. ובאותו ליל של תשעה באב, אף היא נשאה קולה מעל הרי בנימין, ובכתה איתם. הקיץ תם לאטו, והרוח גרפה את עלי השלכת, וקברה של רחל עודנו ממתין.
3,500 שנים חלפו על הקבר העתיק, והטפטוף הקל הפך לשטפון. ההבטחה צעדה אל התגשמותה, ובניה של רחל נהרו מארבע כנפות תבל, ומילאו את הארץ.
והם זכרו את אמא, ובאו לבקר. והם פוקדים אותה לשמחה בזמן שבן נולד, או נערה עומדת להנשא. והם שופכים את לבם כשהילד חולה או מצוקה אחרת מכבידה עליהם. ורחל מקבלת את כולם.
ובכל שנה בסתיו, בי"א בחודש חשוון, הרוח גורפת את עלי השלכת בדרך בואכה בית לחם. אך רוחה הגדולה של רחל מושכת לשם את בניה, והם רבים מן העלים. והם נוהרים אליה, ולא עוזבים עוד.
"שאי סביב עיניך וראי, כולם נקבצו ובאו לך. בניך מרחוק יבואו, ובנותיך על צד תאמנה."
מבנים גדולים ומפוארים רבים נבנו במהלך ההיסטוריה, בידי שליטים שחפצו כי יזכרו אותם או את נשותיהם. משאבים רבים ועמל הושקעו בבניית מצבת זכרון שתפאר את זכרו של הטמון בה, למען לא יפול אל תהום הנשיה.
רובם הגדול חרב ונשכח מלב, וכמה מאלה ששרדו, מהווים מוקד משיכה לתיירים שבאו לשזוף את עינם בהדרו של המבנה.
ואין בהם אחד עתיק מקברה של רחל, הפשוט בקברים. ואין בהם אחד שאחרי כל כך הרבה שנים מושך אליו המונים, באהבה רבה כל כך. לא כדי להסתכל וללכת, אלא ממש לבקר ולשפוך את הלב.
אהבתה של רחל לאחותה וילדיה, חוזרת אליה בכפל כפלים. ורוחה חזקה מהחיל והכוח של כל השליטים והגיבורים, שכל עמלם היה לאין.