גינוני חצר רבים למדתי לאחרונה. געצל ומסעוד הזקן החלו נוהגים בעצמם שררה ורבנות, והיו מהלכים בשכונה כשצאן מרעיתם כרוכים בעקביהם.
כן. שניהם החליטו ביום בהיר כי אדמו"רים הינם. געצל קנה מקל עם גולת כסף, והיה פוסע ברחוב ברגל גאה. כך היה מנופף במקלו לעומת אי אלו דרדקים, שאבותיהם השתייכו לסיעה השניה. ולפיכך לא נהגו בו בכבוד הראוי, או שמא שירבבו לעומתו את לשונם.
מסעוד שלף מן הבוידעם ג`לביה בלויה וחבש לראשו ספודיק (מן שטריימל גבוה).
ביום אביב בהיר הילך לו ברחוב האדמו"ר המכובד, נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, הרב הגאון רבי געצל הקדוש, מברכותיו נושעו רבים.
פסע לו מעדנות געצל והתענג על כבודו החדש ומעמדו, כאשר שמערל מפנה לו דרך ונזהר ביותר בכבודו. מקרן זווית סמוכה הגיחה בוניטה, כלבת הדוברמן שלי, כרעה והניחה למרגלותיו צמד גללים מהביל. געצל כרכם את פניו בזעם, וכל גופו הרבני געש מחימה. אך מפחד בוניטה ומאימת מלתעותיה, שם מחסום לפיו.
דקות מספר לאחר מכן התדפק על דלתי איזה שמערל עצבני חמוש בהרבה זעם.. איזה 8 זעם לפחות. רק פתחתי את הדלת, הרצה שמערל בפני על כבודם של אדמו"רים ועל הגורל הרע שמצפה לאלו שלא נזהרים בעניין.
"אבל שמערל" אמרתי, "היא בסך הכל כלבה. זה מה שכלבים עושים. אתה לא יכול לומר שהיא עשתה את זה כדי לפגוע בכבודו". -"אני יכול ואני אומר את זה" נבח עלי שמערל, "הכלבה שלך נהגה עזות מצח, אני ראיתי שם 6 או 7 עזות מצח לפחות. ולך תדע כמה האדמו"ר הקדוש ראה". ויצא שמערל מלפני בחרי אף.
כשתי דקות אחריו, נכנס אצלי האדמו"ר הקדוש מסעוד הזקן בלווית זקן חסידיו. הם ניסו לשכנעני להצטרף לקהל עדתם. מסעוד לא הספיק לחפור לי יותר מדי, כאשר ריח בלתי מפתה בעליל החל לעלות מכיוונו של שרגא הזקן, זקן חסידיו של מסעוד. מסעוד פלט קללה ערבית עסיסית, ורץ להחליף טיטול לחסידו. בוניטה פשטה אוזניה לצדדים ופערה מלתעותיה בחיוך מדושן של שמחה לאיד, מה שהניס את צעיר חסידיו של מסעוד, ויש אומרים צפיר חסידיו של מסעוד – התיש השחור שלו.
בליל שבת הלכנו אל בית מדרשו של האדמו"ר געצל, כדי לקנות תורה ודעת מפיו. בכניסה עמד בעריש, ובדק היטב שאין הנכנסים מרגלים מטעמו של מסעוד. בפנים ישב געצל ונהרה שפוכה על פניו, ולימינו ישב מרא דאתרא הרתחן והבעיר את הספסל בישנבו הרותח. ר` קלמן שנויזל ור` מוטקה שלומפער נשאו ביחד דלי ענק של מים ושפכו על כל הסביבה והרטיבו את זקנם של האדמו"ר ושל מרא דאתרא. חמה וזעם בערו בזלמן, מחסידיו של געצל. אז שלף מכיסו פיסת קוגעל ומלפפון חמוץ, והחל רודף אחר ר` קלמן שנויזעל על פני כל בית המדרש. ר` מוטקה שלומפער ניסה להסתתר מתחת ספסל, אך רגלו השמאלית נותרה בחוץ – ור` קלמן נתקל בה במרוצתו וניגף בה. בנסותו להיאחז במשהו נתפס ר` קלמן נואשות במכנסיו של געצל, והידרדר עמם ארצה.
האדמו"ר שמצא את עצמו עומד בתחתונים באמצע בית המדרש, שאג בקול גדול עד שנפלה עליו הנברשת שהייתה תלויה על התקרה. בעוד געצל מזנק על השולחן בתחתונים, ומנסה לחלץ את ראשו וזרועותיו השמאליות מסבך הקנים של הנברשת, אחז זלמן בר` מוטקה שלומפער והכהו מכה רבה באמצעות המלפפון החמוץ. בעריש שרבב את ראשו פנימה כדי לבדוק על מה המהומה. בעוד דעתו של בעריש מוסחת, התגנב פנימה משה רבינו, מחסידיו של האדמו"ר מסעוד הזקן, וצייר סמיילי גדול על תחתוניו הפרחוניים של האדמו"ר געצל.
כהרף עין נעלמו משה רבינו וקרחתו מן המקום, ולשווא תר אחריו בעריש. מרא דאתרא ישב בקרן זווית ומירר בבכי ור` מוטקה שלומפער קינח את אפו. געצל עסק בהשבת מכנסיו למכונם וידיו השמאליות הסתבכו עם הכפתור. בעריש הביט סביב בעגמומיות, והתאבל על השבת הראשונה לאדמו"רותו של געצל שנהרסה. זלמן זלל קוגעל ומלפפון חמוץ ולי נמאס לחפור בפרק הזה.
בפרק הבא: הקרב בין חסידיו של געצל לבין חסידיו של מסעוד הזקן באשר פשע משה רבינו, מחסידיו של מסעוד הזקן ושלח ידו בתחתוניו הקדושים של האדמו"ר געצל.