הם התבוננו סביב. קירות בטון אפור. דלת עשויה שבכת פלדה. תא גדול מאוכלס בעוד כעשרה ברנשים מוזנחים ומגרדים.
"געצל", לחש בעריש בפנים של חוזר בתשובה, "איך אנחנו יוצאים מפה?". "סתום את הפה אידיוט מגודל, ותן לי לחשוב. לא מספיק שגרמת לנו להכנס לפה, אתה מפריע לי לחשוב איך יוצאים מפה!". בעריש קיבל את הדין ושקע בפינתו באנחה.
געצל התנער משרעפיו וקרא את חבורתו להתייעצות. הם עמדו בפינה במעגל, כפופים, ראשיהם צמודים זה לזה, וגעצל לוחש באוזניהם רזי דרזין וסודות אשר לא שמעתם אוזן.
אבל את דבריו קטעה הפרעה בלתי צפויה. אחד העצירים האחרים ניגש אל בעריש מאחוריו, וכיבד אותו בצביטה הגונה בצמיגי משמניו. בעריש, שה"מידלדל" שלו יקר בעיניו מאוד, פלט זעקת כאב וזינק קדימה היישר אל פרצופו של געצל ההמום.
"אבל למען השד" הצטרח געצל בכעס, "למה אתה חייב להתנהג כמו קוף בלתי מאולף? אני אזרוק אותך מהחבורה!". "חי זקנו של התיש!" נשא בעריש שבועה בכל הקדוש והיקר לו, "כי לא עשיתי את זה בכוונה! איזה יצור בזוי התגנב מאחורי וביצע בי מעשה שפל!". אבל געצל לא נרגע. ואף הוא נשא שבועה ביקר לו ביותר: "חי אוזניו של הפיל" נאם בקול חוצב להבות ופניו משולהבות כנביא קדמון, "כי אם לא תיטיב דרכיך הרי שאתה מושלך לצמיתות מן החבורה!".
בצר לו, הביט בעריש סביב. היה נדמה לו כי ראה נצנוץ קונדסי של צחוק בעיניו של פועל סיני קטן קומה אשר ישב על מטת הברזל הרחבה של תא המעצר. בשאגת "אתה עשית את זה!!!", זינק עליו בעריש וידיו פשוטות לפנים. אבל הסיני לא היה פראייר. בזריזות של אנשים קטנים הוביל את בעריש הכבד והמסורבל במרדף סביב החדר כאשר הוא צוחק מלוא פיו ובעריש מתנשף כקטר.
לבסוף, עת כמעט נתפס, זינק הסיני אל מתחת למיטת הברזל הגדולה אשר נצבה בפינה, והצטנף בפינה צמוד לקיר. בעריש הגדול השתטח אפיים ארצה ושלח יד בשרנית לכיוון הקיר, אך קצרה ידו מתפוס את הסיני. בעריש נעמד על רגליו, הניח צמד אגרופים עצומים על מתניים רחבות מני ים, וחטף קריזה רבתי.
"אני פוקד עליך לצאת מיד החוצה!" נשא בעריש בקול נגיד ומצווה, "שאם לא כן מרה תהי אחריתך". כה עמד בעריש ונאם נרגזות עד כי ראה מבעד לדלת המסורגת צמד סוהרים אשר נזעקו למקום עוד בתחילת האירוע מחמת הרעש, והרי שניהם ישובים, כלים גדולים של פופקורן בידיהם, קנקנים של קולה לימינם, והם צופים במתרחש בהנאה בלתי מוסתרת. בעריש שב אל פינתו אבל וחפוי ראש וגעצל נלקח לחקירה.
"שב", הורה לו הקצין החוקר. "שמך?" -"געצל". -"תנחומי", השתתף בצערו השוטר כשחיוך קל מעקל את שפתותיו, אבל זה לא הצחיק את געצל. "על מה אתה צוחק?" נשף באיבה, "בחיים לא שמעת על מישהו שקוראים לו געצל?" -"למען האמת… לא!" ענה לו הקצין, אשר חיוכו הפך למעיין נובע של צחוק בריא. "אז.. לעניינינו", המשיך הקצין, "אתה רוצה לספר לי מה עשיתם כולכם שם באותו בית?" -"שק לי", ענה לו געצל כלאחר יד. "אדון געצל הנכבד", קולו של הקצין עלה באוקטבה אחת, "אתה תואשם בהעלבת עובד ציבור בעת מילוי תפקידו!". -"לא נכון" ענה לו געצל באדישות. "כן נכון!" זעק בשארית כוחותיו הקצין האומלל שהחל "לראות אדום" – "אבל", הסביר לו געצל, "יש לי בעיה פסיכולוגית נדירה. אני זקוק להמון חום ואהבה. אני לא יכול לדבר איתך לפני שאתה נושק לי. ודווקא באותו מקום". -"אתה רואה" שאג הקצין, "אתה ממשיך!". -"לא מיניה ולא מקצתיה" השיב לו געצל קר הרוח, "אם אתה נושקני שם מובטחני שאתה אוהבני עד בלי די. והלוא אמרתי לך כי אני זקוק להרבה חום ואהבה.".
הקצין שילח את געצל מעל פניו על מנת שימתין למשפטו. ואילו הוא רץ לשירותים על מנת למרר בבכי בדמעות שליש.
בלילה, הבחור שמנקה את הבניין, הוציא מן השירותים שלוש שקיות אשפה גדושות בטישו ספוג בדמעות….