ישבנו במטוס שבעי נחת מכל אשר עברנו באותו היום. אפילו גרישה חש כי עבר הרפתקאות מאלפות. לבד מזאת, הדיילת הנ"ל העניקה לנו תשומת לב מיוחדת, שאפילו במחלקה הראשונה לא מקבלים.
לאחר שזללתי מספר מגשי אוכל, ציינתי באוזני זונדל שאני ניגש למסגד לרגע קט. "למסגד?", זונדל פקח זוג עיניים קטנות ומנומנמות ותהה אם שמע היטב. -"כן למסגד. יעני לשירותים", עניתי בקוצר רוח. "אה" הפטיר זונדל וחזר לנמנם כשחיוך מרוח על זקנו המדובלל.
הלכתי אל משרד האוצר המכונה בימים טרופים אלו "מסגד", ולאחר שפרקתי את הסחורה ביד רחבה וביעילות מירבית, חזרתי למקומי בציפיה למצוא את חברי מנומנמים ושלווים.
אבל לא כשגרישה האגדי בשטח.
עד היום לא הצלחתי להבין באיזו דרך מופלאה נקט גרישה, על מנת להביא את זונדל לידי חימה. אך הוא נחל הצלחה מבורכת, על פי הצורה המגוחכת בה התנופפו רגליו העקומות כאשר זונדל טלטל אותו באוויר בזעם. זונדל די התלהב מן העניין והוסיף לטלטל את גרישה בחוזקה גוברת והולכת, עד כי ראש הדלעת של גרישה פגע בחבטה בתא מטען הנוסע שלו שנפתח, ושחרר שנית את תרנגולותיו אל הדרור.
תרנגולת אחת פתחה בספרינט אולימפי לכיוון ה"מטבח" וזרעה שם הרס ובהלה. השניה קנתה לה שביתה על קרקפתו הקירחת של תייר שמן במיוחד, שנמנם לצד זוגתו הגדולה ממנו.
גרישה ניגש להתייעץ איתי בלחישה, בעוד זונדל מנסה לשבת בשקט כאילו לא עולל מאום: "איך אני לוקח את התרנגולת שלי מאת אותו התייר? אני חושש להעיר אותו, ראה כיצד הם ישנים, ממש זוג יונים…". -"זוג קרנפים" הפטרתי בלחש, וניגשתי ליטול את התרנגולת מעם ראשו של אותו התייר.
"אל תגע" סינן בזעם גרישה והסיט אותי הצידה, מחשש פן אפגע בתרנגולתו היקרה. התייר נעור מן הצעקה וראה את גרישה ניצב עליו וידו שלוחה לעומתו. בליל של מילים בשפה בלתי מובנת נורה מפיו בעת שהתאמץ לקום על רגליו. התרנגולת התאמצה לשמור על שיווי משקלה בעומדה על קרקפתו, הטילה עליו לשלשת וטפחה בכנפיה בבהלה.
התייר הרים את ידיו על מנת לנער משם את התרנגולת, אבל זה השפיע לרעה על האווירה במטוס. כל הנוסעים נמלטו באחת לצד השני של המטוס, בנסיון לחמוק מן הריח שעלה מתוך ביתו של השחי השייך לאותו תייר.
אשתו דלגה מעליו במרץ עלומים בנסותה להגיע אל התרנגולת, עד כי כל מה שראינו היה זוג המקרין אווירה משפחתית למופת, כאשר התכתשו בסבך אברים על הריצפה. וגרישה שנמחץ תחתם, פלבל בעיניו מתוך פרצופו האדום כעגבניה מחמת המשקל שרבץ עליו, והתאמץ להשאר בחיים.
ממחלקת עסקים פרצה לכיווננו קבוצת נזירי שאולין סיניים ששהו במטוס לרגל ענייניהם, והחלו לחבוט ביוצרי המהומה, וביחוד בהערשל שנורר ובזונדל החלמאי שהם שמו עליהם עין עוד בשדה התעופה. למזלי ניצלתי מכמה מהלומות, מפני שהסתתרתי במעמקיה של כוס פטל שצפתה בעניין במתרחש.
המהומה פסקה כאשר ממערכת הקריזה (לא! אין לי שגיאות כתיב!) של המטוס ניתזו ניבולי פה מעודנים בקול נשי היסטרי, מפי דיילת שקבלה את רשות הקברניט לשאת נאום לאומה.
כמו כן, לאחר שהודיעה לנו שמוצאנו מחמורים ואתונות – ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר, אמרה שהמטוס ינחת בפריז במקום ברומא, ויוצרי המהומה יטופלו.
יוצרי המהומה אכן טופלו. מעל רומא הושלכנו מן המטוס על נשינו טפינו וזקנינו. מאחר ולא היינו מצויידים בזקנים, טף ונשים, הבעיה הייתה פחות חמורה. שלחנו את גרישה להתרוצץ קצת בסביבה בין העננים לאסוף את התיקים, ונאחזנו בזנבן של התרנגולות, אשר טפחו בכנפיהן בגבורה עד כי נחתנו בשלום.
והמשך עלילות גרישה ברומא יבואו ברשומה הבאה.
נ.ב. באמצע הנחיתה נפלה לגרישה הנעל וכשהוא נחת על הריצפה הוא נחת על נעץ…"איייייייייייי"…