יופי לכם! אתם חבורה אינפנטילית של ברנשים משועממים וחסרי חיים, שהתעכבו כאן כדי לקרוא את השטויות המטומטמות שכתבתי לאחר לילה נטול שינה. אבל מאחר וטרחתם לבוא כדי לקרוא את ההגיגים המטומטמים שלי, אאמץ אתכם בחום אל לבי הרחום, אצלה לכם בשר ואצנן לכם יין…. -פחחחח! נראה לכם?!
סתאאאאם! התעוררו מהאשליה! כל מה שתקבלו זה צמד מלפפונים גוצים וזוטרים וקובעת מי רוש ולענה (נסחפתי).
והנה לסיפור.
גרישה ויוסי מהלכים ברחוב (חפירות חפירות בלה בלה בלה…). ומאחר והגרעינים הולכים ואוזלים, אנחנו צריכים לקנות אספקה בקיוסק של ניסו מעבר לכביש. אנחנו מזנקים לכביש כמעשה פרת משה רבינו הנ"ל ו… חריקת בלמים ארורה מפריחה את נשמותינו החוטאות למרומי השמיים, ואיזה בריון ענק השתחל בסערה מן המכונית תוך כדי שהוא מחרף ומגדף.
ניסיתי להרגיע אותו -"תראה בן דוד שווילי (תראה בנדודשווילי) זה היה בטעות" וכו`
באותו רגע הגעתי למסקנה גורלית לקיומן של כל צורות החיים על פני האדמה הטובה והנושנה שלנו. בריונים מגודלים שכמעט הסתבכו בתאונה, לא אוהבים שקוראים להם "בנדודשווילי". את התוצאות של הקריזה שהוא חטף, כמעט ספג גרישה הנכבד – שהסיבה שאני מתנכל אליו בכתיבת שורות אלו, היא אך ורק בגלל השם שלו. רק בגלל שם כמו גרישה לוברטובסקי מגיע לו שנתיים מאסר ועוד כמה זאפטות על תנאי.
הבריון ניגש לגרישה ביד מורמת אל על. גרישה הביט אל היד העבה ומשורגת השרירים ועשה חושבים.
מה חושבים על הבוקר? ממתי הוא יכול לחשוב? לילד הזה יש מוח זערורי ומצומצם של ארנבת!
גרישה דאג להוכיח שהשורה הקודמת הייתה נכונה בתכלית הנכונות המחוצ`קנת (בקשר לארנבת). באומץ לב נדיר ובגבורה כבירה, נשא רגליו (על שכמו ?) וברח לקול מצהלות הקהל הגדול שהחל מתאסף במקום בציפיה לאקשן.
כלב פינצ`ר דלק אחריו בחמת זעם ונבח לעברו חרפות וגידופים וניבולי פה איומים, אשר מפאת ההנחה הפשוטה שבין קהל קוראי המצומצם (חצי קורא ורבע) נמנות עלמות חסודות ומטרוניתות כבודות, אמנע מלצטטם.
גרישה לא היה אישה, כמו כן הוא לא היה בהריון או משהו מעין זה. כל זה לא משנה את העובדה שכולם שמו לב שירדו לו המים. ועל זה נאמר בכתובים – "לקול תתו המון מים בשמיים".
הציבור הנרגש פצח בשירת הלל אדירה שנשמעה בערך כך:
גרישה איש רב פעלים,
עזוז וגבורה תפארת והילולים,
כשלאיזה בריון הפיוזים עולים,
במכנסיים של גרישה המים נוזלים.
ומסעוד הזקן ניצח על המקהלה בנופפו במקלו, בנסותו להטיף מוסר לעם היושב בציון מפיו חסר השיניים, כמנהג ישישים מכובדים ויקירי ירושלים משכבר הימים.
בינתיים חזר הפינצ`ר הנ"ל מכשכש בזנבו ונראה מרוצה מעצמו באופן כללי. זו בוודאי גם הסיבה שהרשה לעצמו לקשט את הריצפה ביד נדיבה. יונים המטירו חריונים ממעל והכלב עסק בנידון מלמטה. ארץ זבת חלב ודבש…
המשך עלילות יוסי וגרישה ברשומה הבאה.