"חחח" צחק הערשל שנורר, "אני יודע בדיוק מה הולך שם בשב"כ". "שששש, השב"כ ידעו שאתה מדבר עליהם והם יטפלו בכולנו" היסה אותו זונדל במבטא חלמאי כבד. "עזובותך" אמר לו הערשל, "חאלס להיות גלותי פחדן. הבה ותשמע מה ראיתי".
דבריו נקטעו כשהדלת נפרצה בבעיטה ולחדר פלשה בסערה עדת שב"כניקים בריונים. "אתם לא יכולים לדבר עלינו ככה" התייפחו בפנים סמוקות ולחות מדמעות, "אנחנו באמת עסוקים בסודות סודיים ביותר" רקע ברגלו גברתן מגודל והתיז דמעות לכל עבר…
הערשל שנורר הסתכל בהם במבט רחימאי, -"זונדל תכין להם תה, לכולם". הם תלו בו מבטים שואלים, והערשל, כאבא רחום וחנון, חייך אליהם בטוב לב: "אני מבין שאתם נסערים ביותר, שתו איתנו קצת תה, נדבר, ותרגעו".
זונדל חזר עם התה כדי לראות עדת בריונים מתייפחים בנוחם על כתפיו, ברכיו וחיקו של הערשל שנורר. הערשל נשא כלפיו את עיניו ואמר לו לאיטו, הם החליטו לאמץ אותנו להיות אביהם ואמם. כמובן שאתה האמא. אנחנו מיד יוצאים למשימה". כאיש אחד קמו בקפיצה הבחורים מעם הערשל, בלי לשים לב שהם ריסקו בזאת את הכסא שעליו ישב, ודהרו דרך הדלת, ובמדרגות, אל הרחוב. הערשל קושש את עצמותיו מן הריצפה והחל לרוץ החוצה. זונדל מיהר כל כך לרוץ אחריו, שמעד והתגלגל במדרגות ונורה החוצה דרך הפתח היישר אל בטנה של אשה זקנה ודרדר אותה ואת עגלתה ארצה.
כל זה לא עניין אותו במיוחד, הוא מיהר לקום והחל לרוץ… אולם אחד התפוזים המתגלגלים השיג את עקבו, ויעש החלקה גדולה ועצומה בחזרה לנקודת המוצא-בטנה של הזקנה.
זונדל ביש גדא התנער מן הזקנה ומעוד מספר תפוזים מחוצים ופנה ללכת שנית אלא שהזקנה החלה לזעוק חמס: "צא וראה מה עוללת פרחח מגודל שכמוך!". -"סתמי את הפה שלך חתיכת פוסטמה מקומטת" צעק זונדל בנימוס רב ובאבירות יתירה וחזר לרוץ עם הבחורים.
"אנחנו יוצאים לעצור מבוקשים", הסביר מפקד השב"כניקים להערשל וזונדל כשארבו מחוץ לכפר הערבי. אחת הבעיות הגדולות שמכניסות אותנו ללחצים כל כך גדולים בעבודה הזו, היא האם לעצור אותו מיד, ישירות, ואז כמובן הוא עושה במכנסיים ואנחנו מתלכלכים, וריח עולם דבק בנו עד כי אי אפשר להפטר מן הצחנה הזו, או להתגנב מסביב לבית, להכנס דרך החלון ולתפוס אותו ישן. אולם אז אתה מסתכן בעובדה שפאטימה תשפוך עליך דרך החלון את הדלי של הספונג`ה, או יותר גרוע, את הדלי שמשמש אצלם כ"בית הכסא".
"יש לי פתרון לבעיה הזו" אמר בקול מהורהר זונדל החלמאי. "אפשר לשלוח צמד נציגים לתפוס את פאטימה שלא תפריע, והשאר יתגנבו דרך החלון". -"ואם חליל, הבכור של פאטימה יעזור לה?" הקשה אחד השבכ"ניקים, -"אדיוט טפש הדומה לחתול קטום זנב!" נתן עליו מפקדו בקולו הרועם, "חליל הוא הבכור של רניה, צרתה של פאטימה, לפיכך לעולם לא יעזור לפאטימה!". האיש הנזוף חזר בחרפה לפינתו על מנת למצוץ את אגודלו בראש מורכן. כמנהג תינוקות של בית רבן.
הם ישבו בדממה וארבו לשובו של עבדול המחבל, כשקול צחוק רועם קרע את הדממה. "הערשל, למה אתה צוחק ככה בקול?" לחש לו בבהלה המפקד, "בחייאת זומזום אנחנו במארב! עוד תעיר עלי את כל הכפר המחוצ`קן הזה!". "אבל החנות שלך פתוחה בלי רשיון מהעיריה" נשנק הערשל בצחוק. וכאן מצא זונדל את הזמן והמקום לויכוח תלמודי : "כתוב אחרת! כתוב: החנות פתוחה והחנווני מקיף וכל הרוצה ללוות יבוא וילווה".
את הוויכוח קטע קול מנוע שהתקרב לאיטו. החבורה המתינה בדומיה מוחלטת מאחורי שיחים וסלעים באקדחים שלופים (גם התותח של המפקד היה שלוף), ולפתע לטשו עיניים ואוזניים (ויש אומרים אף נחיריים) בתמהון. אף מנוע לא היה בסביבה. זה היה עבדול המחבל שחזר אל ביתו שמח וטוב לב לאחר קדרת פסוליה שזלל אצל מוסטפה ידידו ורעו. וכשנפרדו, כה אמר מוסטפה המשופם לרעו העבדקן: אחרי הפסוליה שלי אני מתיר לך להפיך בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך. ועבדול, איש תם וישר, עשה כאשר הותר לו.
וילך בדרך הלוך ונפוח, עוקר הרים וטוחנם זה בזה בנפיחה, עד כי באו מיודעינו באקדחים שלופים ואמרו לו: נפחינו, הגיע זמן מעצר של שחרית.
ודורשי רשומות הרבו נפלאות על אותו מעצר שהשתתפו בו הערשל שנורר וזונדל החלמאי, ועל המהלומה הגדולה אשר הלם זונדל בעבדול על שהרבה להם יתומים לישראל, ולא נחה דעתו עד שזעק "הנה לך זנב עכברוש מצחין. כה יעשה לך אלוהים וכה יוסיפון כי יטחנוך כושים בכלא ושדים חולי איידס משיירי פמליה של מעלה"
ותשקוט הארץ ארבעים שנה.