הג'יפ קיפץ מצד לצד, עת געצל נהג אותו ביד איתנה בשביל הג'ונגל. ענפים שרטו את הדפנות והכו בחלונות בזע,ם למחות על הפלישה לשטח בו בדרך כלל הולכים רגלי או נוסעים על אופנועים. געצל נפנף בידו בבוז,] ופגע באפו של בעריש שניסה לנמנם למרות הטלטולים. "הוא חושב שזה חלק מהטלטולים", לחש זונדל החלמאי באושר אל אוזנו של גרישה. עודו מדבר וגעציל נהג בבטחה את הג'יפ לתוך שלולית ענקית ועמוקה של רפש. "קדחת!" נהם געצל כשלחץ על הדוושה והגלגלים התחפרו, "כולם לצאת החוצה ולדחוף!"
– "אתה לא מצפה שאקפוץ לתוך הבוץ הזה!" קצף הערשל שנורער, "זה יותר מים מבוץ וזה בעומק של לפחות חצי מטר". -"אני מקווה שהבאת שמונה כריות ושני טון אוכל" ענה לו געציל בקור. "זה נכן שאני ישן עם שמונה כריות. אבל אני אוכל רק עשר קילו בארוחה!" התגונן הערשל, – "אבל בעריש פה יא אהבל!" צרח געציל בזעם, "אם נתקע פה עוד כמה שעות, הוא יאכל את כולנו. קום כבר יא בטלן!" והחל לנער את כתפו העבתנית של בעריש. בעריש קם מנומנם, פתח את הדלת ויצא לתומו החוצה…
"מה לעזאזל?!" נהם בעריש כששקע ברפש עד לאמצע ירכיו העבות. "עזוב, הבה נדחף!" דלג גרישה החוצה כשכולו מלא רצון טוב, והשעין את כתפו הדקיקה לשאת בעול ולדחוף את הג'יפ. זונדל החלמאי השתרך החוצה אחריו, ומכנסיו הרחבות נשרו עד לברכיו. כלומר, צנחו אל הרפש. "פעם הבאה שים חגורה!" התקלס בו הערשל שנורער, נתקל בענף שהיה על קרקעית הביצה, וצנח בפניו אל הבוץ בקול יניקה רטוב.
"אחת, שתיים, שלוש!" קרא גרישה ודחף את הג'יפ עם זונדל החלמאי והערשל שנורער, בעוד בעריש מביט על מכנסיו המרופשות ומחרף ומגדף. געצל לחץ בעוז על דוושת הגז, והגלגלים המתפרפרים התיזו כמויות של בוץ על כולם. "אתה מוכן לא להעביר את המיקום של הביצה מן הקרקע אל הפנים שלי?" צווח גרישה בזעם, וניסה להביט לאיזה שהוא כיוון, מבעד למשקפיו הענקיים שהיו מכוסים בבוץ כליל.
"יצאת מדעתך המזערית לשים על הפנים שלי 8 טון בוץ!" שאג בעריש מעמקי זקנו המרופש, שלח ידו והפך את הג'יפ על גגו. "אייייי!!!" זעק גרישה בכאב, עת קצה גגו של הג'יפ נחת על רגליו הדוויות.
"אל דאגה" נמלא חרטה בעריש, ומשך את הג'יפ מרגליו של גרישה באמצעות וו הגרירה. "אם אתה עושה את כל זה, אולי תהפוך את הג'יפ חזרה ותמשוך אותו החוצה?" התעצבן זונדל החלמאי, שנחת על ישנבו השמן בבוץ והיה שקוע בו עד לחזהו…
בבית רבם של קופים ישבו בחורינו המוצלחים כשהם נוטפי מים ורפש, והאזינו לתוכחה מפיו: "א. לא נוהגים בפזיזות בשבילי הג'ונגל. ב. אם אתם בצרה, רק רוח האחווה תוציא אתכם מזה …" – "אתה בא?" קטעה את דבריו צווחת הכרוכיא, – "אני כבר מגיע". רבם של קופים משך בכתפיו בהתנצלות, ורץ לחדר הפנימי שם נחת על ראשו דלי מים הפוך. לרגע עמד המום. לאחר מכן הניף את הדלי, והוריד אותו בחבטה על ראשה של הכרוכיא, עד שנשברה תחתית הדלי וראשה המחייך של הכרוכיא הזדקר מתוכה. "התגעגעתי אליך", לחשה הכרוכיא לאהובה והתקרבה אליו. רבם של קופים התקרב אף הוא, עיניו עצומות ושפתיו משורבבות לנשיקה…
…ורגליו נתקלו בחבל שהיה מתוח בגובה הקרסול, והפיל אותו אל ארגז ביצים סרוחות. אט אט קם הרב וטליתו שכולה תכלת וחלמון רקוב, משירה פיסות קליפה. זנבו מכשכש בעוז, ולבו מלא אהבה אל הכרוכיא ואל גרישה, ואל שאר יצירי דמיוני הפרוע. ומאחר שכל הרומנטיקה המעוותת הזו נמאסה עלי, אנחנו עוברים לקטע הבא.
בקרחת יער ישב עבדול המחבל עם הפריץ ועשיו אבינו וחרש מזימות. עמלק הנביא ישב בצד על גזע עץ כרות, וקונן על העדר אפונים וגבינה בחלק נידח זה של העולם. "ישנבי עיזים מרובבים בבוץ!" גידף עמלק הנביא, והתריס באצבעו המשולשת כלפי שמיא.
"לכן, כשגעצל יצא אחרי ארוחת ערב עם גרישה לשבת ליד הנחל, אנחנו נמשוך בחבל ונפיל את העץ על ראשם!" אמר הפריץ בשביעות רצון. וכך ישבו הרשעים הארורים האלו וזממו ותכננו, אך הנה לא ינום ולא ישן שומר ישראל. קוף מהימן ישב על ענף מעליהם ושמע הכל, ועתה היה בדרכו לדווח לרבו על כל הפרשה. הרצים יצאו דחופים אל הנחל, ויבוקש הדבר וימצא. עץ בריון שקוטרו מטר וחצי וגובהו כחמישים מטר, נוסר למחצה ועמד על בלימה. לצמרתו היו קשורים שני חבלים, להפילו במשיכה ברגע הנכון על ראשיהם של גרישה וגעצל ריש לקישא. אז אל המקום נזעקו ובאו בעריש והפרוע.
לאחר סקירה קצרה של מצב העניינים, סיכמו ביניהם בעריש והפרוע מה שסיכמו, סידרו מה שסידרו ועשו מה שעשו. לאחר מכן פרשו לישון למשך כל אחר הצהריים.
ויהי ערב, כוכבים נצנצו ממעל, אבל אף אחד לא ראה אותם למטה בג'ונגל. העצים הסתירו הכל. געצל וגרישה יצאו אל שפת הנחל והם משוחחים בעליצות. הקוף המהימן דלג על הענפים עשר מטר מאחריהם, ובלש בעיניו את הסביבה. ממרחק בטוח ישבו עבדול ועשיו אבינו ואחזו בחבלים. עת הגיעו געצל וגרישה למקומם הקבוע, המתין הפריץ עד שיתיישבו ואז… "עכשיו!" קרא חרישית.
עבדול המחבל ועשיו אבינו משכו בעוז בחבל, אך נתקלו בהתנגדות מסוימת. "היית צריך לנסר יותר. עכשיו לא נצליח להפיל את העץ!" צרח בלחש עשיו אבינו על עמלק הנביא. – "סתום ומשוך וקרא לפריץ שיעזור!" לחש בחזרה עמלק הנביא. עתה עמד הפריץ כתף אל כתף עם עבדול, ועמלק הנביא ועשיו אבינו משכו בחבל השני. "אחת, שתיים, שלוש!" משיכה איתנה בחבל השיגה תוצאות. "נראה לי שהעץ מתחיל לנטות לכיווננו", לחש עמלק הנביא שהרגיש את החבל רופף בידו. "הבה נמשוך שוב. אחת שתיים שלוש!".
משיכה איתנה בחבל השיגה תוצאות ממשיות. החבל התקדם אליהם והם משכו ומשכו… וכך משך הפריץ את החבל, עד שגילה את הדוב של יום העצמאות קשור לקצהו. עשיו אבינו ועמלק הנביא עדיין לא תפסו באיזה ברוך הם נמצאים, והמשיכו למשוך בחבל שלהם, עד שראו את קצהו קשור לפרוע. והוא נמשך בעל כורחו, נחבט בעצים תוך כדי שהוא נגרר אליהם מכוסה עלים ועפר, פניו מפיקות נועם ופיו גדוש בקללות.
"אהה!!!" שאגו הפרוע והדוב והפיחו חיים בחוק ההתמדה, כשהמשיכו בתנופה במסלול שהתוותה להם משיכת החבל הנמרצת של ארבעת הנבלים.
משמים ירדו הכוכבים ממסילותם, הסתבכו בין ענפי העצים, נמלכו בדעתם וחזרו הביתה.
עשיו אבינו והפריץ פנו לברוח לכיוונים מנוגדים, נתקלו האחד בשני ונפלו ארצה בסבך ידיים ורגליים. עבדול שהיה רב תושיה, שלף את אקדח הפיקות המפורסם שלו, ותקע אותו בעינו של הדוב. אבל הדוב לא התרגש, שלף את טפריו ותקע אותם בפרצופו של עבדול. הפרוע התכתש נמרצות עם עמלק הנביא, שרתם לעזרתו אגוז קוקוס וחבט בו על נוצות התרנגול שצימחו מאחורי אוזניו של הפרוע. "התהילה לאגוזי הקוקוס!" התלהב והריע עמלק הנביא. "נכון מאוד!" הסכים איתו הקוף המהימן מלמעלה, וידה בו כמה משלו, בה בשעה שהפרוע חבט באגרופו בבטנו העמלקית של הפושע.
"נסיגה!" זעק געצל ומשך איתו את הפרוע והדב. כעשר שניות לאחר מכן, בקע קולו הרם והצלול של רבם של קופים בקריאת הקדיש המפורסם שלו. אז ריננו כל עצי היער והשירו ענפיהם ואגוזיהם כעלי השלכת, והפריץ ועדתו נלכדו בשחיתותם תחת ערימות של אגוזי קוקוס וענפים שבורים.
מבעד לחלון נשקפה ותייבב הכרוכיא, מדאגה לאהוב לבה ולרעיה שיצאו לחרף את נפשם ביער. "סתמי כבר יא בכיינית!" התעצבן עליה משה רבינו, "את חושבת שאת היחידה פה ששלחה ליער את אהוביה? גרישה שלי נמצא בלב התופת!" מלמל משה רבינו בלב כבד, סב לאחור ונתקע בקיר.
בקול שירה נכנסה תהלוכת ניצחון אל תוך הכפר. בעריש והדב חוללו חבוקים, רבם של קופים נישא בריקודים על כתפיו של הקוף המהימן, וגרישה וגעצל חייכו כלבנה במילואה.
מן הבית יצאו בריצה משה רבינו והכרוכיא ונפלו לתוך בור המים…