ערב שבת אחר הצהריים, תכונה עסקנית בבתי כולם. גברים, נשים וטף אצים מפה לשם וטורחים בהכנות לכבוד שבת קודש.
ברחבה הקטנה שלפני המקווה רעש והמולה. אנשים נכנסים ומגבות על שכמם ואחרים יוצאים ומסלסלים פאותיהם הרטובות. בין הנכנסים היה אחד, גרישה. אותו גרישה הידוע ממעלליו המשובחים.
גרישה פסע מעדנות, הניח את התיק על הספסל והביט סביבו. גברים עירומים כביום הוולדם עלו וירדו בבורות המים המיועדים לטבילה, פסעו במעברים או סתם עמדו ושוחחו בהתלהבות על החדשות. "נאייעס" בשפה המקומית. כמנהג גוברין יהודאין מדורי דורות, לנצל את המפגש במקווה להחלפת נאייעס טריות ורעננות. מנהג אשר טבע את הביטוי "מקווה נאייעס".
גרישה פשט את בגדיו והתכוון לפסוע אל בורות הטבילה. חבורת פושעים נאלחים כרעו בברכיהם על הרצפה החלקלקה ושיחקו בגולות. פושע נאלח במיוחד רימה את רעו, והלה – פושע נאלח אף יותר, חלק לו מהלומה עזה.
בבורות הטבילה שררה השלווה. בבור אחד עמדו מספר אנשים, ו"נייסו" (מלשון נאייעס-לנאייעס) בהתלהבות. משום מה דמו הללו – המשוחחים ומנופפים בידיהם בהתלהבות בשעת הדיבור, ובמים הגועשים סביבם, לקציצות במרק. בבור שני ניצב לבדו הרב – מרא דאתרא, שהיה רתחן גדול. ומחמת כך געשו ובעבעו המים סביבו, וכל אשר נכנס עמו לבור נכווה מיד. בבור סמוך התרווח בעריש. ואף שלא היה רתחן, המים סביבו בעבעו אף הם. זכר לתבשיל אשר זלל בליל אמש. זונדל החלמאי והערשל שנורר אשר זללו במחיצתו של בעריש בליל האתמול, מיהרו אל אזור המסגד. זונדל נכנס למסגד, סגר את הדלת והתיישב על האסלה.
כעבור חצי דקה…
…רעמים הרעימו וברקים הבזיקו והדלת חישבה להישבר. הערשל נצמד אל הקיר הרועד, כיסה את עצמו במגבת ולחש תפילה בלב רועד: "והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית.. ולא ישחית… ולא ישחית…".
בינתיים, עדת הפושעים הנאלחים החלה בהתכתשות נמרצת. גרישה שניסה לעבור ביניהם, נדחף על ידי אחד מהם והחליק. לרוע מזלו נפל דווקא אל בור הטבילה של הרב מרא דאתרא. בנסותו להיאחז במשהו על מנת להתייצב, נאחז גרישנו היעיל בשיפולי בטנו של הרב. הרב שרתחן היה, מילא את חלל המקווה בצעקותיו: "פרחח! הלאחוז במבושי באת הלום?" שאג מרא דאתרא בחימה. גרישה שנבהל מן הצעקות ונכווה מן המים הרותחים, הידק את אחיזתו בעווית לא-רצונית, עד כי התעלף הרב.
ר` קלמן שנויזל שעט כסוס להציל את הרב, ושערות רגליו הזדקרו כמסמרים. ר` קלמן החליק על הריצפה הרטובה היישר אל מרכז התגרה. הפושעים הנאלחים עשו בו שפטים, וקיעקעו על גבו את דמות דיוקנו של עמלק הנביא. גרישה שנמלט בעור שיניו מזעמו של ר` קלמן, הניף את אגרופיו באוויר לאות שמחה. אך לא לעולם חוסן.
מאחוריו הפתיע אותו הרב באחיזת נלסון, וזעק נואשות לעזרתו של ר` מוטקה שלומפר. ר` מוטקה היה כל כך שלומפר שאפילו כאשר הסתובב במקווה עירום ועריה, עדיין היו לו כיסים. ובכן, מאחד מכיסיו אלו, שלף צינור בגודל של המוביל הארצי והחל חוקן בגבורה את גרישה. והרב עומד מעליהם וגוזר "כן תזכה לשנה הבאה, חוקן עד מאה ועשרים שנה"… אך לא לעולם חוקן.
הפושעים הנאלחים לא הסתפקו בר` קלמן שנויזל. ומאחר והיו פושעים נאלחים במאוד מאוד, נטלו להם את הרב ואת ר` מוטקה שלומפר. במשיכה בזקנם כרצועה, החלו משיטים אותם בבריכות הטבילה כברווזי גומי.
גרישה התאמץ לעמוד על רגליו הרועדות, ויפן כה וכה וירא כי זקנו של הרב שוחה במרץ באחד מבורות הטבילה. גרישה שאמון היה על כבוד התורה ולומדיה, הזעיק את בעריש מבור הטבילה שלו על מנת לסלק את הפושעים הנאלחים מן המקווה.
בעריש רקע ברגלו העבה והאיתנה והפושעים קרסו ארצה. אז מתח בעריש את תחתוניו הגדולים כאוהל, בין ידית דלת המקווה למעקהו של אחד מבורות הטבילה. וכך בהשתמשו בגומי של התחתונים כמיתר של קלע, ירה את הפושעים החוצה אחד לאחד. הפושעים אספו את בגדיהם והלכו למצוא להם מקווה אחר לשחק שם גולות ולהתכתש.
הרב מרא דאתרא הניח ידיו על ראשו של גרישה ובירכו בכל מילי דמיטב, ור` קלמן שנויזל טפח על שכמו ביד רועדת. וכך קוים מה שנאמר, שלוחי מצווה אינם ניזוקים ורגלי חסידיו ישמור.