לאחר זמן מה שלא כתבתי שום פרק בעלילותיו הנכבדות של גרישה ידידנו חביב הבריות, ניגשתי להפוך עוד קצת בתולדותיו המורכבות. ומאחר שהתכוונתי לעשות בפרק הנוכחי קציצות מעמלק הנביא ועשיו אבינו, הבריזו לי הללו בחברתו של הפריץ למדינת הים והפליגו תרשישה.
עקב המעשה הבוגדני הלז, נצבט לבי בקרבי ושמתי את לבי (הצבוט) אל המוצאות את גרישה וחבריו.
משעה שירדו הפריץ ומרעיו במים רבים והפליגו למדינת הים, נתמלאה פרת משה רבינו שמחה גדולה. כך הייתה הולכת ברשות הרבים, כשצהלה אדירה בוקעת מפיה. פגעה בה צירל, בתו הצנועה והצדקנית של מרא דאתרא, ונזפה בה כי לא נאה לה לנקבה לתת קולה ברשות הרבים. פרת משה רבינו נעלבה ומסרה לצירל דו"ח מפורט על מצבה הנפשי, השכלי וההיגייני.
עוברים ושבים שחלפו ברחוב כחמש דקות לאחר מכן, יכלו לצפות בצירל הצנועה והצדקנית רצה אחרי פרת משה רבינו, ומכה בה במערוך כבד תוך שהיא זועקת: "געוואלד! געוואלד!".
פרת משה רבינו ניגפה בפני צירל והתגוללה בעפר. גדודי החצ`קונים שעל פניה התפוצצו וזבו את חלבם על לחייה. פניה נמרחו בבוץ שהפך לעיסה כעין הדבש בהתערבו עם דמעותיה.. וכך הייתה פרת משה רבינו זבת חלב ודבש…
בבית המדרש עמד מרא דאתרא ודרש רזי דרזין מופלאים שמעוצם רעיונם איש לא השכיל לרדת לעמקותם… ומרוב שהיו רזים מופלאים, אף מרא דאתרא לא ידע על מה הוא מדבר וחירבש וקשקש בריתחא דאורייתא. ובאותה שעה בה שאל ר` קלמן שנויזל שאלה שלא ידע הרב לענות עליה, בדיוק כשהתחיל להסמיק ולגמגם, פרץ שמוליק דלרוזה אל בית המדרש וסיפר בהתרגשות על התגרה המתחוללת ברחוב העיר.
הרב הרים בידיו את שולי הפראק שלו ורץ כצבי אל עבר זירת ההתרחשויות. לאחר שהסביר לבתו באמצעות המערוך איזה פאדיחות היא גרמה לו – ונתן לה סיבות נוספות לצעוק "געוואלד", הזמין את משה רבינו ופרתו לסעודה שהוא עורך לרגל סיום של איזה ספר של רזי דרזין.
בבית הרב ישבו כל חביבנו וסעדו את ליבם מכל טוב יהופיץ, תוך שהרב מרביץ בהם דברי תורה ומוסר, מקנה להם אמרי שפר ומזמר עמם שירי מוסר היוצאים מן הלב…
"כד יתבין ישראל ועסקין ועסקין בקילוף סברס", זימר בעריש וידיו העבתניות מיטיבות לטפל בפרי הקוצני. הרב הביט בבעריש במבט חמור והחליף שיר. הפעם שר מתוך איגרת הרמב"ן: תתנהג תמיד, לדבר כל דבריך בנחת…
…"שהיא מידה רעה, שהיא מידה רעה, להחטיף להחטיף לבני אדם"… שר בעריש בקולי קולות וחבט בגרישה, שהביט בעיניים רעבות על פיסת בשר שקסמה לו לבעריש.
הרב מרא דאתרא, שרתחן היה, ניסה לשלוט בעצמו ולא לצעוק. אך בתוכו געש ורתח עד שעלה עשן מגרביו. הוא ניסה שיר אחר: "תחת השמש אין יתרון… אין יתרון… אבל למעלה מן השמש יש יתרון"…. ובעריש מיודעינו שיתף עימו פעולה, שר וזייף בכשרון נדיר וגרגר אל קרבו מספר קערות אוכל…
אז פקעה סבלנותו של הרב. גרביו הוכיחו כי אין עשן בלי אש ומנעליו בקעו להבות. בפנים סגולות כסלק גירש את כולם מעל שולחנו ורץ לטבול את רגליו בדלי מים.
למחרת היום כבדו מעיהם של כל המשתתפים באותה הסעודה. חמור מכל היה מצבו של זונדל החלמאי. לאחר שבוע שמעיו לא מצאו מוצא מן הסבך, הלך לרופא יחד עם רעו הטוב הערשל שנורר.
הרופא מישש את כרסו הנדיבה של זונדל החלמאי וחקר אותו על מנהגי השירותים שלו: "כל כמה זמן יש לך יציאה?" -"כל יום בערך".
"כמה בדרך כלל אתה מוציא?" את שאלותיו של הרופא קטע צחוק גדול שקרע את הערשל שנורר לגזרים, והותיר אותו נתחים נתחים מסביב לכסא עליו ישב קודם לכן.
"למה אתה צוחק?" שאל הרופא את הערשל, -"היציאות שלו", הסביר הערשל, "כל יציאה, יציאת מצריים. ויש אומרים, כפליים מיוצאי מצריים". "זה לא נושא להלצות!" גער בו הרופא ומיד מלאו עיניו של הערשל דמעות וכל סברו היה חרטה וחזרה בתשובה.
לבסוף טען הרופא שזונדל החלמאי בהריון מתקדם. מגודל התמהון כרע זונדל על ברכיו והמליט חתלתולים. הרופא המאושר חפר במבוכה בזקנו, חפר כל כך עמוק עד כי שלף משם שיירים מארוחת הערב של תאריך מסויים אשתקד.
זונדל אסף את חתלתוליו והסתלק משם בלווית הערשל שנורר. וכך נושע מצרתו, ונוכח לדעת כי גם נצח ישראל לא ישקר… אלא רק שקרים לבנים…