ויהי בימים הרבים ההם, וישב הפריץ מעסקיו אשר ביריד הגדול בלייפציג.
לגודל תדהמתו ורוגזו התברר לו, כי בהעדרו קם גרישה ונסע על דעת עצמו. ולזאת לא הסכין הפריץ, אשר ילד שעשועיו יתחמק מתחת ידו הרשעה והזידונית. לפיכך ארז הפריץ את עמלק הנביא במזוודתו, ועשיו אבינו השתלשל מכיס מכנסיו, אז נסע לשדה התעופה.
ובשדה התעופה המולה רבה. פועלים ואנשי תחזוקה עמלים, לתקן את הנזקים שנגרמו בעטיו של גרישה ביש גדא. והפריץ עומד ומשתומם ושבע נחת. אז ראתה אותו הדיילת, וקראה את מחשבתו הזדונית בפניו המרושעות ובשפמו המסתלסל. רצה הדיילת להרים טלפון למשה רבינו, וסיפרה על המתרחש. ועל הגזירה המרחפת מעל ראשו של גרישה היקר ללב כולנו.
בביתו של הרב התאספה חבורה מרעיו המובחרים של גרישה, לטכס עצה כיצד לקדם את פני הפורענות. אז גילה מרא דאתרא סימני התאוששות מהצטננותו, והנזלת שבאפו התאדתה בן רגע. "מי הוא זה ואיזה הוא, אשר טס לארץ נכר במיוחד בשביל להתנכל לגרישה?" רעם קולו של מרא דאתרא, והשיר פיסות טיח מן התקרה.
אז ישבו האנשים על המדוכה. אבל מחמת שלא הייתה מדוכה בביתו של מרא דאתרא, אזר בעריש כגבר חלציו וזינק אל החוץ לחפש מדוכה. ומשמצאו מדוכה לישב עליה, נשברה בלחץ משקלו של בעריש. "מקובלנו מרבותינו שבשעה שצריך לטכס עצה, יושבים על המדוכה!" התעקש מרא דאתרא ושלח את בעריש לחפש מדוכה חזקה יותר. בעריש הביט מבולבל במרא דאתרא שרתחנותו שבה אליו בהחלימו. "אמרתי לך לעוף!" צווח מרא דאתרא, ובעט ברגלו הדקיקה והחלושה בישנבו של בעריש, שהיה קפוא מן השיטוט בחוצות בליל חורף אשר כזה. בו במקום הצטנן מרא דאתרא שנית מצינת ישנבו הקפוא של בעריש, והיה שרוע במיטתו בין כרים וכסתות, ובקבוקי גומי מלאים מים חמים.
אז אבדה עצתם של יושבי המועצה, שתלו יהבם בחוכמתו ובזקנותו של מרא דאתרא שתורה להם את הדרך הישרה. באבוד כל עצה, נמנו וגמרו כולם לטוס לאפריקה ולעזור לגרישה בצרתו.
בינתיים בג'ונגלים שירכו רגליהם הפריץ ומרעיו, וביום בהיר הגיעו למחנהו של רבם של קופים. הפריץ הביט כה וכה, ולפתע הכה בו קולו הגדול של רבם של קופים הקורא קדיש. אגוזי קוקוס ניתכו על ראשיהם כברד, והם רצו לחפש מחסה. עד רדת הלילה הסתתרו בסב,ך והביטו בשטנה בקופים הצדיקים שהסתובבו במחנה ועסקו בתורה ובגמילות חסדים. משירד הלילה יצאו לרגל את המחנה. בלאט סבבו בין הבקתות, ואחרון התעכב הפריץ ששהה ארוכות והביט בחלונו של רבם של קופים.
למחרת יצא הקול במחנה, שרבם של קופים מתכתב עם הכרוכיא באתר היכרויות באינטרנט, ולכן קינא כשראה אותה עם זונדל החלמאי. קופי המקום נתנו ברבם עיניים צדקניות, והלה היה כניצוד ברשת. והפריץ חכך ידיו בהנאה, ושמח לאיד ותכנן נקמות חדשות. אז נמלא לבו של הרב חרטה. כי ידע שרק בקנאת שווא דחה את גרישה מעליו. וזלגו עיניו דמעות רותחות שהותירו כוויות על כפות רגליו.
אז שלח רבם של קופים ביד עבדיו הנביאים אל גרישה, כי יאות לסלוח לו על אשר נואל ותעה בקנאת שווא, ושמא ישובו להיות אורחיו בכפר הקופים וישכחו את כל אשר היה. בלב חפץ נענה גרישה ורעיו, וישובו אל בית הרב ושם ישנו עד כי הפציע השחר.
בבוקר נעור כפר הקופים לקול תרועת חצוצרות. הפריץ, עשיו אבינו ועמלק הנביא, הסתערו לקרב אל תוך הכפר רכובים על "דבר אחר". למעשה היה זה חזיר בר, אך אין לדקדק בקטנות – למרות שהחזיר היה ענקי. לעוזרם קראו לשבט בבונים רשעים שהיו גרים בסמוך, והיו צוררים את כפרו של רבם של קופים. ולעיתים היו הבבונים הרשעים עולים ומבצעים פוגרום בקהילת קודש כפר הקופים. ולאחר מכן כתגובה, בעצם אותה שנה, היה רבם של קופים גונב מתינוקותיהם, ומשתמש בדמם לאפיית מצות מצווה.
אז נחלצו כל יושבי כפר הקופים להקהל ולעמוד על נפשם, אל מול הבבונים הרשעים והפריץ ומרעיו. ובעיקר ההתקפה עמד רבם של קופים שהגן על אורחיו. בגאווה עמד בעצם הקרב, זנבו מתנופף בגאווה ומפשיל את טליתו התכולה. אך רבים היו הבבונים הרשעים. ועשיו אבינו למוד קרבות היה משחר נעוריו, עת הרג את נמרוד כדי לקחת את בגדי החמודות המוזכרים בתנ"ך. ועמלק הנביא אף הוא לא החל את הליכות מלחמתו ביום האתמול, וכך ניגפו הקופים הצדיקים בפני אויביהם. בתווך עמד רבם של קופים ולחם בחימה שפוכה, עד שנשפך הכל. ביאוש ניער את הדלי, שמא ימצא עוד כמה טיפות חימה לשפוך, אך לשווא. וברגע נואש שכזה, עת אפסו כל התקוות, נשמעה מבין העצים תקיעת השופר שגנב געצל ריש לקישא ממרא דאתרא הרתחן, ובסך צעדו כל ידידיו של גרישא. ומאחר שבעריש לא יכל להביא את הדוב של יום העצמאות – שהיה לו חבר לנשק בקרב אחר, חבר הוא לכרוכיא. והבנה עמוקה שרתה ביניהם.
גדולות היו נפלאותיו של אותו היום. ועת העלה אותן גרישה על הכתב, דמעות גדולות הכתימו את הדפים. למרות שהוא העלה הכל על הכתב דרך המחשב…
עת נשמעה תקיעת השופר, נתבלבלו שורותיהם של הבבונים. אז בעריש והכרוכיא הסתערו לבינותם ופרצו בהם פרץ. געצל ושמערל זינבו בנחשלים, זלמן ויענקל איגפו את הבורחים לחסום את מנוסתם, משה רבינו פסע חמור סבר אל צוררי בנו יקירו, והלם בהם בקלשון שקנה לרגל האירוע והשחיז על קרחתו. אחרון מכולם יצא הפרוע, פניו לוהבות, הנוצות שמאחורי אוזניו מזדקרות, ועץ התפוח שבכף ידו צימח פרא. בשאגת אימים הניף את גרזינו הגדול, והסתער על הפריץ ומרעיו, אויביו הוותיקים. הללו שחזו בעברתו, ניסו להפנות את חזיר הבר אחור… אך הלז שנתבהל אף הוא מחמת הפרוע, והוא מין אימה שלא הורגלו לה החיות בארץ זו, השתולל בין העצים עד כי הוטחו בהם הנבלים במכאובים גדולים.
בחוזק יד חלץ הפרוע את נעליו של עמלק הנביא, ובגרזינו גזז את צפורני רגליו שעליהן הייתה גאוותו. שכן כמעט הגיעו לאורך מטר. כמו כן גזז הפרוע קצת מאצבעות רגליו, שכן לא ראה אותן כשימושיות ביותר. מעבר לזה, החרים הפרוע מעמלק הנביא את מלאי האפונים בגבינה וקיסמי השיניים, אותם החזיק ברשותו כדי לענות ילדים וזקנות. לאחר מכן עשק מעשיו אבינו את מלאי נזיד העדשים שלו, ואז פנה אל הפריץ. הפריץ התפלש בעפר ודמעותיו שפעו על לחיו כמים רבים, אך כל זה לא דיבר אל לבו של הפרוע. בתנועה גדולה וכבירה העביר את אפו של הפריץ מקדמת פניו אל עורפו, ולאחר שצחק דיו פנה והלך לדרכו.
בכפר הקופים נערכה כרה גדולה לחגוג את הניצחון, וסעדו את לבם ממיטב המעדנים. ובקבוקים רבים נשמרו למצות של פסח. ועת הוגשה הפשטידה, והפרוע ביקש מנה שניה ושאל ממה היא עשויה, השיב לו רבם של קופים כי מן הבבונים הרשעים היא עשויה.
– "חומר טוב!" ענה הפרוע, – "אבל אני הייתי מוסיף חתיכות צנרת ישנה לפשטידה… זה היה מוסיף טעם נפלא"…