הם הובלו אל בית המשפט. געצל וחבורתו התיישבו במקומם. על הקתדרה ישב שופט חמור סבר ולימינו ישבה קצרנית אתון סבר. השופט הורה לתובע לגולל את טענותיו.
"ובכן" פתח התובע, "בתאריך פלוני ביום פלמוני שמעו השכנים ברחוב חמילזצקי רעשים מבית מספר 22. היות וידעו כי הדיירים טסו לחו"ל, הזמינו משטרה אשר תפסה על חם את הגנבים… בלה בלה בלה..".
"מר….אהממ.. געצל.." אמר השופט אשר הסתכל ברשימות בחיוך רחב, "מה יש לך לומר להגנתך?"
געצל דחף לפניו את שמערל, שידיו רב לו במענה לשון חריף ומהיר.
"אמממ.." גמגם שמערל, "זה לא בדיוק שהלכנו לגנוב, פשוט הייתה חתונה לאחיינית של יענקל. כולנו היינו בחתונה וזללנו שם הרבה טשולנט. ובדרך חזרה הבייתה היינו חייבים לפרוק סחורה במסגד…" -"לפרוק סחורה במסגד?" תמה השופט, -"יענו לעשות את צרכינו בשירותים" ענה שמערל. "הדירה שייכת לבני דודים של זלמן וידענו שהם ירשו לנו לשלם שם מיסים במס הכנסה המכונה מסגד". -"ואיך הדלת נשברה בצורה כזו וולגרית?" הקשה השופט, -"לבעריש יש רגליים ענקיות" הסביר שמעריל, "בעריש, תראה לו!". ובעריש פשט את כף רגלו הענקית לפנים והסתיר את הנוף. שמעריל המשיך: "וגעצל בחור קל רגליים וישר דרך. תמיד נכשל ברגליו. געצל! צא החוצה ובדוק אם אני שם!" ציווה עליו שמערל בקול חריף.
געצל קם חיש קל ממקומו ופתח במרוצה לכיוון פתח האולם. באמצע הדרך נכשל געצל ברגליו, השתטח אפיים ארצה בחבטה רמה וסידר לעצמו ישור שיניים תוצרת בית.
שמערל פנה אל השופט, אשר געה בצחוק אל מול מערכת ההגנה המשפטית המשוכללת והמחוכמת של חבורת געצל. "הנה כי כן אדוני השופט, געצל סובל משלשול, והוא רץ לכיוון הדלת כדי להיות הראשון במסגד. בדיוק ליד הדלת הוא נכשל בסנפירים של בעריש…" -השופט הרים גבה. -"כלומר בכפות הרגליים של בעריש שנראות כמו סנפירי צלילה.." שינה מהר שמעריל את ניסוחו. "געצל ניגף בכפות רגליו של בעריש, הוטח בדלת בעוצמה רבה והדלת נקרעה מציריה.".
השופט לא טרח להסתיר את השעשוע הרב שחש. "הגד נא לי מר שמערל. היה נדמה לשוטרים שתפסו אתכם כי רבתם בגלל שלא מצאתם מה לגנוב…" -"חס וכרפס" נזעק שמערל, השוטרים האלו קצת זקנים ולא שומעים כל כך טוב. געצל סיפר לבעריש שיהיו קרעפלאך בחתונה, אבל הוא זלל את כולם ולא נשאר לבעריש כלום. ובעריש, איש צר ורעב… (השופט הרים גבה תמהה כשבעריש כונה "צר"), התרגז על געצל שלא התחשב בו בקרעפלאך".
-"ואתה חושב שאאמין לזה?" שאל השופט בגיחוך מסויים את שמערל, -"למה אתה מזלזל" נעלב שמערל, "אני בחור ישר. שני הסבים שלי היו רבנים! האחד היה הרב הגדול הרב בריח, והשני היה איש האלוקים, המקובל המבולבל, הרב מסריח! אל תזלזל"… וכאן הוציא בעריש מכיסו מטפחת בגודל של סדין, ונגב את דמעות העלבון שהחלו לגלוש על לחיו של שמערל.
"תגידו לי כולכם" המשיך השופט לשאול, "מאיפה גירדתם את השמות האלו?" -זה יבוא אישי" ענה לו זלמן בפיהוק. -יבוא אישי!" שאג השופט בצחוק, -"איך הגעת לזה?" -"בטרמפים" ענה לו זלמן.
השופט הסתכל עליהם מבודח בעליל. ניכר כי מעולם לא קבל שוחד גדול מזה. "תכתבי!" הוא צווה על הקלדנית. "הריני מזכה את הנאשמים מכל האישומים… בלה בלה בלה…". הקצרנית פערה פיה בתדהמה עד כי ראשה נבקע לכל רחבו וכסאה קרס תחתיה ברעש גדול. אבל היא השלימה את המשימה ברוב גבורה.
פלוגת תיקונים נכנסה לאולם בית המשפט. אנשיה תקנו את הקצרנית ואת הכסא בסיכות בטחון. בעריש נגש אל השופט ללחוץ את ידו. הוא לחץ חזק מדי והשופט נעשה גידם. השופט הלך לחנות יד שניה. זלמן ויענקל התחבקו בפתאומיות ושברו האחד לשני את השיניים. געצל רץ לעזור לקצרנית, החליק על השלולית שנוצרה מדמעותיו של שמערל ונפל עליה.
סוף טוב הכל טוב.