לילה נסך מרוגעו על הכול, חושך שרר ברחובות שכונתנו. רק שרלוק הולמס פסע בפוזה הקבועה שלו ברחובות השכונה, בולש אחר רמזים.
מעיל אפרורי, סוודר צהוב, עיניים ים קודר. צווארון מעילו משוך כלפי מעלה, כובע בעל תיתורה לראשו ומשקפי שמש מורכבים על חוטמו. שפוף היה בהלכו, שפוף כל כך עד שראשו היה בגובה מותניו, בידו זכוכית מגדלת והוא סורק את המדרכה.
כה הלך שרלוק הלוך וסרוק, עד כי נתקל בעמוד חשמל..
"איה" זעק שרלוק בכאב ובזעם והתיישר על עומדו. הוא הביט סביב ופיו נפער בתדהמה.. לסתו התחתונה צנחה מטה וניסתה להגיע אל ברכיו… מחזה נאה נשקף אליו מעל חומת בית הקברות.
יושב היה גרישה על חומת בית הקברות, פניו כלפי פנים והוא מנדנד את רגליו בנחת. ידיו אוחזות בחכה ארוכה בה ניסה לדוג שדים. על הקרס התנודד הפיתיון, פולקע ישן של חתול…
שרלוק נקרע מצחוק.. למשמע קול הצחוק קרסו כמה עצים בסביבה, וחייט שגר בבניין סמוך אץ לתפור את הקרעים. החייט ראה את גרישה ופער בתדהמה פה גדול של היפופוטם. עובד של גן החיות התנ"כי השליך בזריזות דלי של גזרים אל פיו וסיים את משמרת הלילה שלו.
לאחר שנתפרו הפצעים ואוחו הקרעים, צעד שרלוק קוממיות אל גרישה. הלז לא הופרע כמלוא נימה מן המהומה והמשיך לשבת על החומה, מהמהם ומזמזם לעצמו בשלווה. כמעט הגיע שרלוק עדיו, והנה קפץ זאטוט שדונים נאלח, משך בפולקע ותלשו מן החכה, שרבב את לשונו אל גרישה אובד העשתונות ונעלם…
שרלוק הצית את מקטרתו ופסע מעדנות אל המקום בו עמד השד כרגע לפני כן. גרישה ישב כמאובן, שמורות עיניו פקוחות לרווחה וכל כולו אומר חלחלה…
לאחר ימים מספר ראיתי את גרישה מחזר אחר חתולים. מגיש להם לבן ומנסה לתפסם. משנמלטו ממנו, שם פעמיו אל פח הזבל הגדול.
גרישה הקיש באגרופו על פח הזבל, וחתולים נמלטו משם בפחי נפש. גרישה דלק אחריהם ללא הצלחה בעינים דומעות, ניגף באבן והתגלגל היישר אל רגליו של שרלוק הולמס שהביט בו במבט קפדן מעל למקטרתו.
גרישה הצטמק תחת מבטו החמור של שרלוק הולמס ופרץ בכי: "זה לא אני, זה השדים האלו! עכשיו הם הטילו עלי מס של שלושה פולקעס חתולים בשבוע… והם איימו עלי. מה יהיה אם לא אעמוד במכסה?!"
שרלוק הגיש ממחטה לגרישה, הניח את ידו על כתפו באבהות ולקח אותו לטיול קצר. לברר מה מתרחש בבית הקברות..
הם נכנסו לבית הקברות ושרלוק בחן את הקרקע ביסודיות.. הוא אסף פחיות ריקות, זנבות נקניקיות ולחמניות, כפיס עץ שצדו האחד מצופה בלכה, והתבונן בעיון בחריץ בצורת מלבן גדול שהוטבע בקרקע.
"הנה מסקנותי" אמר שרלוק לגרישה, "סימני הגרירה על הקרקע מעידים כי גררו פה דברים".. גרישה הנהן בראשו והעריץ את חוכמתו של שרלוק. ושרלוק המשיך: "כפיס העץ התקלף מאחד הכיסאות של געצל. מכאן שנגררו פה מיטלטליו של געצל. הנקניקיות בלחמניות שאספתי, עשויות מבשר פולקעס ישנים של חתולים. מכאן שהשדים גנבו מגעצל"… "ומה אומר המלבן הטבוע באדמה?" תמה גרישה, -"פשוט מאוד" השיב לו שרלוק מיניה וביה, "איזה שדון רצה לעשות בוחטה ופתח קיוסק באמצע הדרך לשדים העמלים הגוררים את מיטלטליו של געצל ומכר להם שתייה ולחמניות עם נקניקיות…"
על חומות בית הקברות הסתערה חבורה אמיצת לב. געצל מלוהט מעצבים, חבש בנדנה לראשו ועשה את זקנו צמות בניסיון להראות קשוח. שמערל עורך הדין לבש את מיטב מחלצותיו על מנת להיות דוברה של החבורה, בעריש לבש בגד ים ועניבה וחגר למותניו מנה חמה, הדוב מיום העצמאות הלך אחרי בעריש בהכנעה ובארשת פנים נכאה.
זונדל החלמאי והערשל שנורר נערכו באגף. חולצות חאקי לגופם ותבניות ביצים סרוחות שפג תוקפן לפני כשנה בידיהם. איתם היה משה רבנו, בעגלה לצידו היו מונחים ארגזי ירקות משובחים ומובחרים שהרקיבו רק לפני כשבוע, ואת המקל ששאל משה רבנו מזקנתו, הניח בידי פרתו. אז נשק לה על מצחה ואמר לה כי עדייה לגדולות. גרישה ניצב בינותם, לובש זעם וחוגר נקם, יפחות לא ברורות בגרונו ושקית אשפה מלאה טיטולים משומשים בידו.
הצבא צעד בדומיה מעקבות סימני הגרירה עד שהגיעו לפאתי בית הקברות. שם במרומי העצים נקבעו רהיטיו של געצל, אשר השדים לקחום בשביל לעשות "מחנה".
בין המצבות הילך שד, נועל את כפכפיו של געצל ומזמר בקול צורם. שמערל פסע קדימה לשאת מדברותיו, אך געצל הקדימו. בזעמו כי רב הניף מצבה ודפק לאותו שד בראש. מבין המצבות עלו ובאו שדים נוספים והסתערו על בני חבורתנו.
אך לא לשווא נשא בערש בחגורתו מנה חמה. כהרף עין רוקן אותה בעריש אל קרבו. הרגשת האוכל בקיבתו נסכה בו אומץ לב ונדיבות…
בנדיבותו כי רבה חלק מנחת זרועו לשדים הקמים עליו מימין ומשמאל. געצל היה בדו קרב עם ראש השדים. השד מרט את אוזניו וגעצל משך בזקנו. חמישה שדים הסתערו על שמערל וקרעו את חליפתו לגזרים. בעריש חש לעזרתו ופיזר אותם כמוץ בפני רוח. שדונים נקבצו עליו, אזי בימי השמנים, ופרצו חומות בצוריו, וקרעו לו את התחתונים.
וברגעים קשים אלו כאשר כמעט ואפסה התקווה, התקיפו את השדים מאגפם כוחות המילואים. פרת משה רבנו נעצה מקל בעינו הפוזלת של איזה שד שלא היה ולא נברא, ורק אתם הפראיירים שקוראים את השטויות המומצאות שאני כותב עליו. זונדל והערשל הטילו ביצים… כלומר.. הטילו ביצים על התוקפים. גרישה נדיב הלב תרם להם טיטולים, ומשה רבנו מכר להם ירקות רקובים בזיל הזול.
שרלוק הולמס התגבר כארי וצבט באוזנו של שד חסון. כשהלה סב לעברו, נעץ שרלוק את עקבו במפשעתו של השד והפילו שדוד.
ווטסון נמלט מזירת הקרב. אך שד שהופל ארצה על ידי בעריש, אחז במכנסיו והוא ניגף ארצה. בקרב אדירים בין ווטסון לשד, הושג נצחונו של ווטסון בעזרת תחבולה מחוכמת שעלתה לו בממחטתו. בעוד השד חונק אותו, הציג ווטסון את ממחטתו המטונפת והמצחינה בפני אפו של השד שהתעלף מחמת הריח.
ראש השדים נקט מהלך אסטרטגי ורץ אל בעריש על מנת לבעוט בראשו. אך בקפצו על מצבת אבן החליקה רגלו על מלפפון משובח מביכורי תנובתו של משה רבנו, הרקוב עד לאחרון גרעיניו, ושבר את גולגולתו.
בעריש נשא ראשו ונהם כדוב, ומיד התעורר הדוב שישן מאחוריו והלך להכין לעצמו נס קפה. אך לא אפסה גברותו של בעריש, ותפסו לדוב באוזנו וגררו אל תוך סערת הקרב.
בראותם כן השדים, נפוצו לכל רוח ולא נראו עקבותיהם. גרישה זינק על מצבה וצרח בגרון ניחר: "הייל זיג!"…
…ומיד סולק משם על ידי משה רבנו שסטר לו אחת ושתיים על לחיו.
-"אבל למה?" שאל גרישה בדמעות, -"א. כי לא צועקים צעקות של נאצים. ב. כי אתה עומד על המצבה של סבתא שלי".
בבית הכנסת נועד בית דין בראשות ר` שמיל אנסבכר, וחברו אליו הדיינים החשובים ר` זבולון גלזומיצקי ור` לייזער שטיינקופף. במעמד אנשי הקהילה גזר בית הדין על השדים, לבל יבקרו עוד בבית הקברות ויחללו את זכר סבתו של משה רבנו. כמו כן גזר בית הדין על השדים לבל יטרידו את גרישה, וימצאו פולקעס של חתולים בכוחות עצמם. כמו כן הציע להם בית הדין במחיר מופקע, פגר של חתול שנמצא באותו בוקר במחסן ביתו של ר` לייזער.
לאחר מכן ישב הקהל לחגוג בסעודה, וגרישה ובעריש זללו עד שקיבלו קלקול קיבה וגרמו לסתימה בשירותים של בית הכנסת. והאינסטלטור לא נמצא כי התברר שהוא היה שד שהתחפש לאינסטלטור כדי להרוויח כסף ולקנות חתולים בחנות חיות בשביל הפולקעס שלהם…