השמועה נפלה על השכונה כרעם ביום בהיר. באישון לילה, אלמונים תקפו את רבם של קופים בלכתו לערוך תיקון חצות. לפי מה שסיפרו, רבם של קופים נמצא כמאה מטרים מבית הכנסת של מרא דאתרא, חבול וקרוע בגדים ודעתו משובשת עליו.
הדבר נודע לי בשעת בין ערביים. גרישה פגע בי בעודי מטייל ברחוב וידי נוברות בחבילת צ'יפס גדולה. ובעוד אנו פוסעים הלוך וזלול, סיפר לי גרישה כי מתעתדת להתקיים אסיפת חירום בביתו של מרא דאתרא, בשעה עשר בלילה.
מסביב לשולחן ישבה החבורה הרגילה, ובצד ישב לו רבם של קופים על כורסא ומלמל לנפשו.
בפנים חמורות פתח מרא דאתרא את הישיבה: "ידענו מחלוקות ומריבות, ידענו שמחות ועצבונות. אבל מעולם לא נעשה כאן מעשה שפל אשר כזה! ביזוי כבוד התורה ואורח חשוב של קהילתנו. התקפה מבישה מן המארב באישון לילה…." וכך המשיך והפליג בדבריו מרא דאתרא הלוך וחפור, ובדברו רתח וגעש. "חרפה!" שאג כארי והלם באגרופו בשולחן. בעריש שנרדם מהחפירות של מרא דאתרא, הקיץ בבהלה כדי לראות כתם שרוף על השולחן, במקום בו פגע אגרופו של מרא דאתרא. מרא דאתרא המשיך לחפור ולרתוח, עד שעשן החל עולה מן הכיפה שלראשו.
"אבל איך אנו מגלים מי ביצע את המעשה הנורא הזה ?" נישא בשאלה קולו של זונדל החלמאי, -"דובדבנים משופדים על נוצת ברווז ומקל סבא הלובש בגד ים!" ענה לו רבם של קופים מכורסתו בכובד ראש. געצל החליף מבטים עם שמערל, וכולם הבליעו חיוכים בשפמיהם העבותים, לרבות גרישה שלא היה משופם כלל.
לבסוף הוחלט כי יתקיימו פטרולים חשאיים בשכונה, על מנת לשמור שהמקרה לא ישנה מחד, ולתפוס את הפושעים מאידך. הנוכחים התפזרו במצב רוח מרומם ובתקווה גדולה, לבד מגרישה שניגף בצאתו באסקופה, וכבש את פניו בקרקע. פשוטו כמשמעו.
אשורינו סבבו ברחובות כל אותו הלילה, אך מאום לא ארע. תשוש שעל השתרך גרישה אל יצועו. בעיניים עצומות מעייפות הרים גרישה את השמיכה, והשתרע בגיגית המלאה מים שמסעוד הזקן הצניע תחתיה.
בישנב רטוב, בבגדים ספוגי מים ובפרצוף סמוק מרוב חימה, זינק גרישה ממיטתו ורץ להביא צינור גומי ארוך. את הצינור שלשל גרישה מבעד לחלון, אל מעל מיטתו של מסעוד הזקן שחלונו היה בדיוק מתחת לחלונו של גרישה, קומה אחת למטה. דרך הצינור העביר גרישה את כל המים שבגיגית, אל מיטתו ובגדיו של מסעוד שישן בפה פעור ובפישוט ידיים ורגליים. מסעוד הקיץ בסערה, הזדקף במהירות וחבט את ראשו בחלון הפתוח. מיד צנח בחזרה על מיטתו כשהוא מחוסר הכרה, ובהקיצו לא זכר מאומה. כמובן שכאשר התעורר רטוב וקר תמה לפשר הדבר, אך פטר את העניין במחשבה שזקנותו ביישה את ילדותו, והרי הוא מרטיב בשנתו.
ולמחרת כשביקר מסעוד הזקן בחנות הירקות של משה רבינו, הביט בו גרישה ושמח להבחין שהוא מרתת, ושיניו משקשקות מחמת שאחזתו הצינה.
כעבור מספר לילות של שקט, פטרל בעריש בשכונה בשלווה. השעה הייתה שלוש לפנות בוקר, ושום רחש לא נשמע. לפתע צד את אוזניו של בעריש קול רעש מן הרחוב הסמוך. חרש חרש התגנב בעריש אל מקור הרעש, ולעיניו נגלה מחזה נורא.
הפריץ, חמוש במקל גדול, היה מכה באכזריות את ר' שמיל אנסבכר, שניצב על ארבעותיו כבהמה ונאנח בכאב: "מי נתן יעקב למשיסה וישראל לבוזזים"… בעוד הפריץ בוזז ושאסה את ר' שמיל, בא בלאט מאחוריו בעריש ואחז כצבת את עורפו של הפריץ בזרוע עוזו.
"תפסתי אותך!" שאג בעריש וחבט בפריץ בששון. "זה אתה שבא לרבנים בלילה ומכה אותם מן המארב!" ובעוד בעריש מרעים בקולו כה וכה וחובט בפריץ ברוב ששונו, ניעורו אנשי השכונה ונקהלו סביבם בפיג'מות, למעט הפרוע שנקהל בפיג'מה ובגרזן. "חי אני נאום השד" נשבע הפרוע שבועה חמורה, "אם תחמוק מכאן ללא עונש הגון".
וכך לגודל שמחתו של הקהל המשולהב, נדחס הפריץ אל תא המטען של הרנו אקספרס השייכת למשה רבינו, והובל בידי בעריש והפרוע לרצות את עונשו הכבד.
לאחר שנתגלה הפושע התוקף, חזר הסדר על כנו בשכונה. רק בעיה אחת נותרה, להשיב לרבם של קופים את שפיות דעתו. אך מאחר והראש שלי די מיובש, ובאופן כללי נגמרו לי השטויות לכתוב, אספר את זה במועד מאוחר יותר ובפרק חדש.