הולך במעלה רחוב העיר,
חוזר מדרך ארוכה ורבת שנים,
מתנות ומגדנות מבנך הצעיר,
ושיר גדול בלב כשירת רבים.
הן אזכור מיטת חולי בליל חורף,
דאגת אם מסורה וקול חם לוטף,
יד רכה סועדת בעדינות את העורף,
וחיבוק של נוחם באהבה עוטף.
ובארץ נכר בחורף של כפור,
עת שלג יורד אף בחדרי הלב,
זכרך צובע בוורוד רקיע אפור,
וחום של רגש בעורקי משתלב.
כי לעולם לבי שייך לך אמא,
הרואה תמיד את הזולת ולא את עצמך,
אלייך אביט אחור בעת אצעד קדימה,
בנשמת אפי האחרונה אזכיר את שמך….