תחת עץ ערבה ותיק,
על גדתו הפורחת של עיקול הנחל,
ילד מחלל בשלווה ניגון עתיק,
והניגון בו אחוז כשלהבת בגחל.
יום יום תדיר לשם הוא יגיע,
לעתים יחלל ולעתים ישיר,
תמיד ישיש דבר זמר להשמיע,
לכך הוא תמיד מוכן וכשיר.
על שתי גדות הנחל יריות רעמו,
והאדמה רוותה מדם החללים,
ומאז המלחמה הניגונים שם תמו,
לא נישא קול הילד בין העלים.
מים רבים עברו זרמו באפיק הרחב,
חורפים באו והלכו לא שקט גם הסתיו,
ושוב מאזין העץ בין העלים אשר סחב,
לניגון הנישא לו בין פארותיו.
ולילד מחלל אמר אז איש שב,
הן באביב ימיך הנך ומלבלב כשתיל ירוק,
יבוא יום ושיערך ללובן יוסב,
ואף אתה את נכדך תביא הנה לשרוק…