זהבה

קלה כנוצה טפפה זהבה,

במורד השביל היורד מערבה,

אשוב עת יאיר המחר לחשה,

פרחה נעלמה לה בקול אוושה.

 

אך חלף המחר ועברו חודשים,

גדיים בגרו והפכו לתיישים,

והיא לא חזרה וביתה עוד סגור,

לא באה שמועה עם יונה או עגור.

 

אך הלב בכאב עוד קורא לזהבה,

העין ללא הרף צופה מערבה,

איה היא אותה שעלי נערבה,

אך שומם הוא ביתה והיא עוד לא שבה.

 

נחלי הזמן איתן שטפו בזרמם,

אף עלי לא פסחו ונסחפתי עמם,

בנבכי השנים שם זהבה דמם,

רק לוחש הוא בשקט זיכרון שעמם.

 

אפור השיער וקמוטות הפנים,

אפור הוא הסתיו בפאתי השנים,

מי זו על השביל פוסעת לאיטה,

פנים מוכרות אך הזקנה בהן הכתה,

 

והלב מקפץ קורא הוא זהבה,

הן אלי חזרת מפאתי מערבה,

זהבה אותה שעלי נאהבה,

עתה אנחל אושר כי אלי היא שבה…