ט' באב

מבין חורבותיה עינה עוקבת,

אחר בניה שאותם היא אוהבת,

מובלים כצאן אל ארץ אויבת,

ללא אוכל ומים בשמש צורבת.

 

מי זו אל מול החלון היא יושבה,

צופה אל הרוח באפס תקווה,

אולי תבשר ניחומים ושיבה,

תוקם מחדש העיר הנאווה.

 

תרועת שופר שואג קורא בקול,

המון אדם סואן צפוף כאשכול,

בנייך אנו! קוראים אליה הכל,

אלייך חזרנו מדם ומשכול.

 

ויחוננו עפרה וישקו אבניה,

שב אליה דודה מחה דמעתה מעיניה,

נבנו חורבותיה שוקמו ארמוניה,

וישוב האור לשכון בעיניה.

 

שמחת עולם גמלוה חלף אבל שנותיה…