יאוש

צפופים עצי היער לא תבוא השמש,

חום כבד ולחות היום מחר ואמש,

והנחל זורם בתווך מזמר באשדותיו,

בבריכות רוגעות הוא נקווה מצייר אדוותיו.

 

הלא תבואנה מעלה שוועות קול תפילתנו,

החוסמים עצי היער גם תחינת ענותנו,

בדממת בראשית בסוף עולם משוגע,

נדם קול שירי ברקיע לא נגע.

 

חורק עץ רם ונופל כרע וישוח,

זה קץ כל דבר בעולם אכזר וקשוח,

וקיצי הצפוי הקרוב הוא אם רחוק,

היבוא בצער ורשע או בשלווה ושחוק.

 

הולכים אט המים נגררים אל הים,

בדד אלך ביער ולמה זה אני קיים,

רק פנס חיוור עוד דולק מאיר לעטי,

על דף לבן שבשקט סופג את קינתי…