מאתמול למחר

עוד יום חלף לו ומעש אין,

מה תביא לי בכנפיה רוח המחר?

היעבור אף הוא כהרף עין,

או יבוזבז עד כי יהיה מאוחר?

 

שבה עמדי ליום המחר,

לבכות את האתמול שחלף לבלי שוב,

קצרים הימים הזמן מאוחר,

מדוע והיכן טעינו בחישוב.

 

אך יום המחר כאתמול שעבר,

חולף לו ביעף כקטר הוא דוהר,

כלה בתהייה והנה היה זה מכבר,

לא ינוח הזמן תמיד ממהר.

 

כסיגר המכלה אורכו בעשן,

נמוגים חיינו אל האין המכיל את שהיה,

וכל מחר חדש לבסוף הוא ישן,

אם לא נמצנו לא תועיל כל בכייה.