ספינת נדודים

בקצווי הכחול אופקים אבודים,

קורץ המחר לאין סוף יעדים,

הספינה מפליגה מפרשיה נפוחים,

נודדת בדד בימים מלוחים.

 

בשמי סערה עננים מפזזים,

את פני מרטיבים רסיסי נתזים,

בצלעות הספינה הולמים משברים,

ואל נערתי הרהורי מזמרים.

 

את שולי הצוקים הגלים מלחכים,

חופים שוממים באיים נידחים,

ואין מנוחה לספינה יגעה,

רק חזור והפלג אחרי השקיעה.

 

חורקים התרנים מפרשים נאנחים,

שואג הקברניט שורקים מלחים,

להדוף נואשות התקפות שודדים,

לראות עוד שעה בימים מרודים.

 

ירדה נערתי אל החוף בנמל,

ואני אל הים וחיים של עמל,

מתרחקת הספינה מן העיר אל השחור,

ואני על סיפון ומביט לאחור.

 

מזמזם החיבל ברוח לילית,

בחרטום עששית והבהוב וצללית,

ותוהו אפוף ערפילים מלפנים,

ונערתי מאחור בין בתים ישנים.

 

בלו מפרשים נשחקו מיתרים,

עייפו מלחים מנדודי מרורים,

אך אין נמל ומעגן בשבילי,

כי לים הנני והוא גורלי.

 

כתמול שלשום הרוחות מנשבות,

חוטים של שיבה סביב פני הצרובות,

וכתמיד הספינה בין זרמים נשכחים,

נודדת בדד בימים מלוחים.

 

נתתי עיני בעמקי תהומות,

הפכתי עורף לחופי אדמות,

כי ספן אנוכי ורב עלילה,

וסוף כל ימי לעמקי מצולה…