עוד סיון

אביבים כיזבו,

עוד שנים עזבו,

וסיון כושל אל מותו,

באדום רושף,

את חייו נושף,

דימם היום שקיעתו.

 

ככלות נעורים,

שטוף הרהורים,

הסער מבעיר את גפי,

אז ליבי שואג,

וכולי דואג,

אבוד בנקיקי שרעפי.

 

חלומות זוהרים,

מתחו מיתרים,

לזֶמֶר לילות וימים,

אך נשפים חוורו,

וזריחות התעוורו,

בקיץ של קור וגשמים.

 

מאביב הילדות,

לאביב של בדידות,

שבע ועשרים מצבה,

אז דמי גועש,

ונפשי כאש,

היה בית יוסף להבה.