גרישה הגיע לבלבל לי את המוח! ידעתי את זה החל מהרגע ששמעתי קולות מסויימים ביותר מן החצר. קולות שהעידו שמישהו מוכשר מאוד התעקש לרדת מהשביל ולהכשל בחבל המתוח שהפיל אותו אפיים ארצה והפך איפשהו איזה דלי שהשקה את כל פני האדמה..
אה. וגם אותו. (מצטער, שכחתי את העובדה החשובה הזו).
מי זה גרישה הארור לוברטובסקי? מדובר בנער גוץ, שחרחר, שמקרין סמכות יתירה ואומץ לב יוצא מגדר הרגיל, החל בסנדליו שנועדו לאוורר את האגזמה בכל מזג אוויר אפשרי וכלה במשקפי הפלסטיק הפנוראמיים שלו שמן הסתם, על פי הממדים שלהם, יכולים לשפר את הראיה של כדור הארץ עצמו.
ההססנות המופרזת והחששנות שלו מצביעים על העובדה שיש לך עסק עם ברנש קשוח שלעולם לא יסוג מעמדתו והוא מטיל את חיתתו על היקום ויושביו הרבים.
איש יהודי היה גר באותו יקום. בעצם זה לא ממש איש. זו רק אישיותי הצנועה והחביבה המעזה מפעם לפעם להפציע אל העולם מבעד לחרכיהם הכבדים של צמד פלחי הישנב המקודש שלי. אותו איש דגול מרבבה שקווצות תלתלי החזה שלו (השחורות כעורב, כמאמר הכתוב) מספקות פרנסה רבה לחברת פנטן העוסקת בייצור שמפו ומרככי שיער למיניהם, נוטה מפעם לפעם לארח לחברה לטיפוסים מסויימים שנכרכים בעקביו שלא בטובתו.
וכך למעשה מתחיל סיפורנו, שיכול להיות שיהיה יותר קצר מן ההקדמה המייגעת(איני יודע אל נכון בשעת כתיבת שורות אלו), ביום אביב בהיר תחת שמים נקיים מעב, דשדשו להם צמד יצורים משועממים ברחובות השכונה תוך פיצוח גרעינים שחורים. אותן חתיכות אוכל קטנות שיש לי חשד מבוסס שעליהם המציאו את הפרסומת "רגעים קטנים של אושר"… כל כך קטנים…
ושגרמו לנו לתפרחת מסויימת על הפנים. מה קוראים אותם בשפה עממית חצ`קונים (ויש אומרים חצ`קומיצין). אותם גרעינים אחראים גם לתופעה מרתקת שעוד תזכה איזה מדען נודניק חפרן בפרס נובל למשהו בלתי ידוע כשיבין שיש פה פוטנציאל למחקר רציני.
מדובר בבתו של השכן. צירוף מקרים לא נדיר במיוחד, והגורל האכזר שהוא מנת חלקנו בעולם זה, הקנה לה ממדים של קרנף ממוצע והרבה נקודות אדומות על הפנים מה אמרנו קוראים להם חצ`קונים, וגם אבא בשם משה שרב עם כל העולם – על כן קרא שמו משה רבנו.
"הצטרפות המקרים" הזו זיכתה אותה בצדק בכינוי פרת משה רבינו על שם הפרה, בתו של משה רבנו והיא מנוקדת באדום כאותו חרק מעופף.
מוזר שהכינוי הנ"ל העניק לאותה פוסטמה מידה יתירה של גאווה כאשר נכנס לה לראש הנבוב שלה שגם היא יכולה לעוף ובשביל זה כינו אותה באותו הכינוי.
ההמראה הייתה קפיצה מעל לשפת המדרכה. התוצאה הייתה רגל שבורה בעובי של בנין. הנחיתה הייתה בחדר מיון, לשם לקח אותה אמבולנס שלא היה צריך להפעיל סירנה כי מישהי בפנים עשתה לו את העבודה.
מאחר שחפרתי עד בלי די וסטיתי מהנושא אסיים פה. הסיפור יחכה לרשומה הבאה (ואלוהים עדי שאיני יודע עדיין מה הסיפור)