"זלמן פה? -כן. בעריש פה ? -כן. יענקל פה? -כן. שמערל פה? …. איפה שמערל?…"
געצל הסתכל אנה ואנה לחפש את בן חבורתו הסורר. "טוב. אם שמערל לא פה אנחנו נכנסים בלעדיו. אחרי זה אני נכנס באבי אביו על ההברזה הזו".
בעל בעמיו היה געצל. למחייתו עסק ב"נטילת ידיים", והיה ידוע בסביבה באישיותו נטולת הרבב ובפועליו הגדולים למען החברה. הגדול בפועליו היה הנהגת כנופיית גנבים אשר שלחה ידה בכל חפץ בלתי שמור בסביבה. וכעת עמדו לפרוץ לבית מסויים.
געצל, איש גבוה ודק גזרה, כתפיים צרות אשר צמד ידיים שמאליות משתלשלות מהן, ולהשלים את התפאורה, צמד רגליים מוכשרות להכשל נתונות בנעליים ישנות אשר שרדו את נח והמבול.
בעריש, גברתן ענק בעל כח אגדי, ניגש לפרוץ את הדלת. מהלומת ניצחת מאגרופו הענק קרעה את הדלת מציריה והצניחה על ראשו ענני טיח.
בעוד בעריש משתעל ומנופף בידיו על מנת להפיח מעליו את ענני האבק והטיח אשר אפפו אותו, חמקו אנשי החבורה פנימה אל תוך הבית. געצל ניגף בכף רגלו הענקית של בעריש, אשר דמתה לסנפיר צלילה. לאחר שנזף קלות בבעריש, שלח געצל את אנשיו להתפרס בבית ולחפש דברי ערך. הדבר הראשון שנמצא היה שמערל, ישן בתוך מגירת מצעים גדולה, ולא נודע מתי ואיך נכנס אל הבית. אפילו לא לשמערל עצמו.
געצל ניגש לחפש במרתף, כי חיבה יתירה הייתה לו למרתפים מאז שסבתו אמרה לו כי זונדל בן דודו צדיק יסוד עולם ואילו הוא, געצל, צדיק יסוד מרתף.
בינתיים הגיעו שאר החבר`ה למסקנה שאין שום דבר בעל ערך בבית ורצו נרגזים למרתף, על מנת לשפוך חמתם על געצל ביש גדא.
געצל העביר בפחי נפש את אלומת האור אשר לפנסו על פני המרתף הריק, כאשר עברת זעם וחימה שפוכה התגלגלו במדרגות לכיוונו. געצל חיכה בסבלנות עד אשר כולם יקומו מן הריצפה ויאספו משם את האברים השייכים להם, או אז הניח למרגלותיהם סיר נפוח, על מנת שיטילו בו את כל טענותיהם.
"אין פה כלום בבית הזה", נהם זלמן ברוגזה. "לא יתכן", קבע געצל בפסקנות, "משה רבינו אמר כי הדיירים פה עשירים ביותר".
הוא העביר שנית את אלומת פנסו על פני המרתף עד כי נראה נצנוץ מוזהב בפינה. בעריש אץ רץ אל הפינה והרים….
…בקבוק בירה ארור.. ובנוסף לכל הוא היה ריק!.
"ככה סחבת אותנו לפה בשביל לגנוב פה קצת כלום והרבה שום דבר?", רעם קולו של בעריש והדהד מקירות המרתף. "ראה", רגז געצל לעומתו, "אתה בעצמך שמעת את משה רבינו אומר כמה הדיירים פה עשירים". "וממתי אתה בולע כל סיפור שמשה רבינו מאביס אותך?" זעם יענקל, "הוא הירקן הכי רמאי בכל העיר". "כן", נענה אף שמערל, "וגעצל הגנב הכי פתי בכל העיר"… "אתה תסתום את הפה שלך ושלא תעיז לומר מילה" חטף געצל קריזה רבה ועצומה, "אתה נעדרת מן המפקד. אתה לעולם לא מגיע בזמן. אי אפשר לסמוך עליך!". "אבל אני הייתי פה בפנים כשאתם חיכיתם בחוץ. כשאתה סחבת את כולם לשווא… עד לערימת האשפה הזו שקראת לה בית עשירים!" הטיח בו שמערל.
בעוד לשונו של געצל מתלעלעת בפיו, אחז בעריש בדשי בגדו המזוהם של געצל והניפו אל על. בעוד געצל מתכונן לפרוק סחורה במורד מכנסיו נשמע מאחוריהם קל רועד וסמכותי ביותר: "הרימו ידיים!".
צמד שוטרים באים בימים עמד כשבעה מטרים מאחוריהם. האחד התאמץ לשלוף את אקדחו בידיים רועדות מזקנה. השני זועק למכשיר הקשר שיביאו לו את מקל הסבא שלו, כדי שיהיה כשיר למרדף רגלי, אם יצטרך.
הם הרימו את ידיהם, כשגעצל תלוי בידו של בעריש המונפת למרומים ואף ידיו שלו מורמות.
חמד לו לצון אחד השוטרים ודגדג בבית שחיו של בעריש. הוא הצטער על כך רבות. ובלילות קרים של חורף אפור, קונן אל מול נכדיו הקטנים כי מלבד זאת שגעצל נפל עליו באותו רגע כשק תפוחי אדמה, ריח ביתו של השחי אשר לבעריש שומר ההגיינה, דבק בקצות אצבעותיו עד יום מותו.
ויהי היום, ובאה עתו של אותו שוטר זקן. בעוד בנים מתייפחים למרגלות מיטתו, יצא הקול בעיר. חנויות הוגפו, פיצוציות וקיוסקים שבתו ממסחר, ואוהדי ביתר ירושלים באו לחלוק לו כבוד אחרון. וילכו יקירי ירושלים אחר מטתו ואטבים בחוטמיהם, גזירה שמא יחושו בריחו של בעריש האגדי, אשר היה מתמר ועולה מקצות אצבעותיו של המת.
אך בל נקדים את המאוחר.
לבינתיים שכבו על הארץ געצל והשוטר בפקעת אברים, וגעצל מיילל חרש. השוטר הישיש נתן בו מבט אבהי, ליטף את ראשו ברכות ולחש באוזנו מילות ניחומים. לאחר מכן, כאשר קמו, צווה עליו בקול איתן לבל יפול עוד על שוטרים באמצעיתו של מעשה קונדס.
תגבורת משטרתית הובאה למקום על מנת להוביל למעצר את חברי הכנופיה. בשביל בעריש שלחו במיוחד שני שוטרים ידועים לשם, אשר מעלליהם הפכו לאגדה בכל משטרת ישראל המהוללת. הגדול במעלליו של הראשון היה כי אכל סנדביץ` לארוחת בוקר. ואילו השני עשה מעשה רב… בגדול כוחו ועוצם ידו הצליח לצלוח כוס קולה ברגליים יחפות…
בעריש נאבק בשוטרים בשלל תכסיסים עתיקים. הוא נופף בזקנו מול פניהם, והחשיך אורו של עולם בעוד פניהם רוחשות מן הכינים אזרחי זקנו של בעריש. כמו כן הניף את ידיו אל על וחנק את כל השכונה, ולבסוף, הרים את חולצתו ונתן להם להביט בבטנו הגדולה והשעירה. בזוועה גדולה התעלפו צמד השוטרים הגיבורים.
בעריש פנה ללכת בתרועת נצחון, אך יחידת עילית הקיפה אותו. אנשיה חובשים מסכות אב"כ למגן מפני בתי שחיו, קול ענות גבורה בגרונם, ומספרי פח בידם. ואחד מהם, אמיץ לב במיוחד, שם נפשו בכפו וקידש שם שמים ברבים, והתיז כמויות עצומות של חומר מבשם על בעריש. ובהתעוור עיניו של בעריש מן החומר אשר הותז עליו, ויקומו עליו אנשי העילית, ויקצצו את זקנו בקאטר ומספרי פח, ואת שיער ראשו גילחו עם מסור דיסק. וישליכוהו לבור הכלא.
ואת המוצאות את חברי כנופיתינו העליזים בתא המעצר תקראו ברשומה הבאה…