עוד לא יבשו דמעות עינינו,
טרם הבליח אור על מחשכינו,
עננים העיבו על עולם אפור,
אגלי טל על העשב הפכו לכפור.
ואיך נספר כי טוב בפאר משויף,
נכסה יגוננו בפיסות חיוך מזויף,
על שרידי מדורה שחורת אודים,
פזורים עלי כותרת של ורדים.
קורא בקול אלינו העולם הכביר,
דוהר בשאון במרחב על סוס אביר,
התבוא אליו אם תמשיך בדרכך,
או תסתתר מפניו בעמקי מטתך.
האם תרצה ללגום רעל מתוק,
לא צחוק ולא בכי רק לדמום ולשתוק,
או תרקח שיקוי עשבי מרפא מרירים,
ואולי יבוא יום לזמר בו שירים…