הטיול

זהו! ידעתי שככה יהיה!

עמדנו כולנו, איזה 30  חברה מפהקים + מורה חנון מקריח ומדריך טיולים מזדקן, שלפי מראה הפנים שלו נמלט בעור שיניו מבית האבות הסמוך, וחיכינו לאוטובוס החדיש והממוזג שיקח אותנו לטיול שעליו דיברו כל כך הרבה.

לאחר המתנה שמרטה את העצבים של כולנו וגם את השערות בגב של דודו, שמענו קולות מפחידים ממורד הרחוב. סדרת פיצוצים מלווה ביפחות מרות ובקולות שיהוק רמים, בישרה על משהו חריג שקורה שם למטה. מאחר שלא היה לנו מה לעשות, עסקנו בהעלאת השערות לגבי מקור הרעש.

כמובן שהמסקנה שהגענו אליה פה אחד (הפה שלי כמובן), היתה שהערשל שנורער עושה את צרכיו לאחר שזלל טשולנט בקידוש בשבת. זה גם הסביר את הריחות הנוראיים, דבר שהעלה השערה אחרת-שמדובר בניסויים גרעיניים.

לבסוף התברר שלא מיניה ולא מקצתיה.

האוטובוס החדיש והממוזג הגיע!

גם כן חדיש וממוזג. הוא היה חדיש בערך בתקופת פרידריך ברברוסה ירום הודו, שכולנו רוחשים לו כבוד רב על שהואיל בטובו לשלוח מקברו עתיר התולעים, איזה דבר שעונה היטב להגדרה של "כלי רכב כלשהו".

 

לאחר שהתמקמנו על המושבים הקרועים שמהם מבצבץ ספוג צהוב וריחני (הנהג טען שזה מבושם בריח קוקוס ואילו אני טענתי שזה מבושם בריחות ערבים של ערבים מזיעים), הנסיעה החלה כשאנחנו מבלים בנעימים בשלל תעסוקות שחלק מהן היו…

לריב עם הספסל שמאחור אם אני פותח את החלון או שהם…

לריב איתם אם להוריד את הדרעק ההוא שמצל עלינו מהשמש ומסתיר מאיתנו את נופי ארצנו הקטנטונת.

לראות את שלמה ויורם הולכים מכות…

וכמובן… להאזין בהנאה איך שלמה מספר ליורם באריכות איפה אמא שלו עבדה, וגם איפה היא בזבזה את כל הכסף שהרוויחה בעמלה כי רב.

 

הגענו לנקודה הראשונה. איזה מסלול מחוצ`קן עם הליכה במים. המורה עמל קשות לפנות את שלמה ויורם מאתר הפיגוע. בסיוע צוותים מתוגברים של תלמידים עליזים ששמחים לבעוט קצת, הושלמה המשימה בהצלחה והתחלנו לצעוד קוממיות לכיוון היאור המעופש הזה שרק בארץ קוראים לו נחל.

כעבור שעה קלה מצאנו את עצמנו מדשדשים במימי הנחל, ושוזפים עינינו בנופי מולדתנו. ה-מולדת בהא הידיעה. מולדת בלי כותונת, יחפה כמו ערבי מתלמד, ובעלת סוליות רגליים מטונפות בהתאם.

בדיוק אז החליט המורה שהגיע זמן לשיר.

לקול שירתם הצורמנית של החנונים ששיתפו פעולה עם המזימה הזדונית של המורה, יכולתי ממש להקשיב איך צומחות לי השערות. ובדיוק כשהפציע קול הזמיר של המורה בשיר שנשמע כמו ניסור עצים (אולי זה לא היה השיר אלא קול הזמיר הנ"ל), הגעתי לתובנות חדשות על העולם הסובב אותנו.

ברגעים מופלאים כאלו בחיים, אתה מבין בדיוק מהי תכלית החיים ולמה הירח צהוב והגשם רטוב, למה לזברה יש פיג`מה, ולמה לעזאזל אתם קוראים את הבלוק המשעמם שלי.

סיימנו את ההליכה במים ויצאנו לתור את הארץ בשבילים פתלתלים שמשני צדדיהם סבך מעצבן של שיחים דוקרניים.

ופתאום נגה אלינו האור! השיחים הקוצנים נעלמו ומסביבנו מטעים של עצי פרי.

החברה הזריזים ישר פשטו על העצים והחלו זוללים בכל פה. איציק בוזגלו נותן בקולו שיר, ומזייף עד כדי הלחנת ניגונים מופלאים שמעולם לא שמעתם אוזן.

בדיוק כשהתחילו להשתעמם מזלילת מנגו והתחילו לידות האחד בשני פירות צהובים ועסיסיים, הגיח בעל המטע מאיפשהו ונכנס איתנו לקרב רציני שהתבטא בזה שאנחנו ניסינו לברוח, והוא קילל בשלל שפות תוך כדי מרוצה פראית אחרי הזוועטוטים שפלשו לו למטע.

בזעם רב וביגון קודר אני מבשר לכם את הבשורה הנוראית הזו.

איזה זלמן מגודל עם מכנסי רבי טרפון וסנדלי כלבא שבוע, הבריח אותנו משם כמו גדיים מבוהלים לאחר שהכה אותנו שוק על ירך ודאג שיהיה לנו מה לספר לנכדים.

בכאב לב (ויש אומרים גם בישנב כואב) שירכנו רגלינו חזרה אל האוטובוס.

מאחר שחפרתי כבר רק על החלק הזה של הטיול וזה יצא ארוך כאורך הגלות או כאורך האף של שמוליק מכיתה ז`, אני חושב שאפרד מעליכם לשלום…