שוב מכה בי כמיהה נושנה,
אל הווי נעורים ותפארת זיקנה,
שרידי חלום שנגוז וצל רעיון,
עדרו ערוגות בחלקת הדמיון.
שבת אחים קולות צחוק מהדהדים,
ערוך השולחן בחברת ידידים,
אבנים צהובות גוהרות מעלי,
קשר תפילין נח בין תלתלי.
ממהר עם הרוח על ציפור הברזל,
להשיב העבר מן הזמן הגוזל,
אל מבוך שורשים בין חורבות ילדותי,
שורש עץ החיים ביניהם, אלמותי.
מסתער האגרוף על הקיר וחוזר,
פיסות מוסר, יסורים, שוזר משחזר,
לבצר החומות סביב אפרי אדמתי,
להטליא הקרעים בגלימת נשמתי.
אל מתי האתמול וחיי המחר,
בבית המרזח מקציף השיכר,
צוהלים חיילים עם בנות הנכר,
אכול ושתה כי הליל מאוחר.
ובבית המדרש הגמרא הפתוחה,
קרב עולמים בשלווה ומנוחה,
קמרוני חלונות דוממו אנחה,
נשמות נכספות מארץ שכוחה.
ממהר עם הרוח…
מסתער האגרוף…
כמש העלה ונידף לו לקרקע,
נסחף למרחק, נחבט בכל בקע,
התשוב ללבלב בתום המסע?
בחיק רגב רך אדמתך מכוסה?
אילנות בבוסתן הניבו פירות,
פשטו שורשיהם אל מימי נהרות,
פארות השתלבו מאמיר לאמיר,
דבש וחלב ושירת הזמיר.
ממהר עם הרוח על ציפור הברזל,
להשיב העבר מן הזמן הגוזל,
אל מבוך שורשים בין חורבות ילדותי,
שורש עץ החיים ביניהם, אלמותי.
מסתער האגרוף על הקיר וחוזר,
פיסות מוסר, יסורים, שוזר משחזר,
לבצר החומות סביב אפרי אדמתי,
להטליא הקרעים בגלימת נשמתי…