ביום חורפי קר ורטוב שמנו פעמינו אל התיאטרון, על מנת לצפות במחזה "היפהפיה הנרדמת והשעון המעורר". הסיבה היחידה אשר בגללה טרחנו להתגרד על המושבים המעופשים באותו תיאטרון, הייתה שגרישה קיבל תפקיד מפתח בהצגה.
הכניסה למקום ובניית מאחז-מיודעי-גרישה ביציע עברה חלק, למעט צמד תקריות שוליות בהן געצל נכשל ברגליו והפיל מטרוניתא מטורזנת מרגליה. גם תקרית אחרת בה בעריש ניסה להגניב ליציע סיר ענק, מלא באיזה נזיד נתעב אשר חשקה נפשו להלעיט בו את קיבתו בשעת ההצגה. כל זה מחמת העובדה הפשוטה, שאין כמו לזלול באמצע סרט או הצגה. מיותר לציין שהסדרנים לא אהבו את הרעיון וניסו לעכב בעדו, אך שוכנעו לגמרי כאשר בעריש הכריח אותם לטעום קלות מהתבשיל המצחין. באותו רגע הם חדלו להתנגד לכל דבר שהוא. למען הדיוק, באותו רגע הם חדלו…
עד היום מנסים מרפאי בית לוינשטיין לחלץ מזוגתו של בעריש את המתכון הסודי של הנזיד הנ"ל, על מנת לדעת איך לרפא את הסדרנים הללו. מובן שהם נכשלו כשלון חרוץ בדיוק כמו נציגי רפא"ל, שארבו מחוץ לחלון המטבח של גברת בעריש בניסיון לראות איך מכינים את התבשיל. (גברת בעריש נוהגת לשטוף את הרצפה טרם בישול הנזיד ולאחר מכן לשפוך את תכולת הדלי עם המים המלוכלכים מבעד לחלון המטבח)…
סוף דבר ישבנו ביציע, סירבנו באדיבות לחלוק עם בעריש את מזונו, ובעריש ששמח מאוד לשמור לעצמו את כל הדרעק למאכל הזה, שלף מצקת מצקלונו והחל גומע מן הסיר בקולות חרחור של סוס גוסס.
פלוגת זקנות כבודות בעלות נימוסים בריטיים, כאלה אשר לא נתפשה בדעתן התנהגות כשל בעריש, צעדה בסך לקול התוף לכיוון בעריש. הזקנות זעקו לעברו כי ישמור על השקט באולם התיאטרון, ואחת אחר השניה התיזו בושם לתוך הסיר הריחני.
גרישה המככב על הבמה לא שם לב לאשר מתרחש ביציע. עטוי שריונו של האביר הטוב צעד בגאון אל השודד הרשע, ויזעק לעברו בקול רועם כציוץ ציפור הדרור: "כאשר שיכלה נשים חרבך כן תשכל מנשים אמאמא שלך הצולעת!". גרישה הניף את חרבו תנופת איתנים ופגע בנורה שהייתה תלויה מעליו.
החרב שפגעה בחוטים החשופים של הנורה שנופצה, גרמה לקצר במערכת החשמל בבניין התיאטרון. חשכה השתררה, דממה כבדה רבצה על האולם, ואפילו בעריש הפסיק להרעיש. אבל על הבמה ההצגה המשיכה.
"לעזאזל!" חירף השודד הרשע, "חושך מצריים ארור ואני לא רואה כלום!". גרישה ניסה להציג את עצמו כאבירי וג`נטלמן: "גרמתי לאור שיכבה כדי שהיפהפיה הנרדמת תוכל לישון". -"אבל אתה צריך להעיר אותה עם השעון המעורר" כמעט בכה השודד מרוב תסכול…
חבטה רמה נשמעה ולאחריה זעקת כאב. "אל תדרוך לי על היד, נפלתי על רסיסי הזכוכית של הנורה!" מחה השודד הרשע בכאב. "אני אמור להיות הרשע, לא אתה, אז אל תתעלל בי!". -אבל האביר הטוב צריך לכסח את השודד הרשע!" התפלא גרישה, "רק אחרי זה הוא מפעיל את השעון המעורר"…
-"איי אתה דורך עלי"
-"אוך סתום ת`פה שך"
-"אני אעיר במקומך את היפהפיה הנרדמת!"
-"לאאאא!"
-"אז רד לי מהרגל ומיד!"
-"טוב"
-"יופי שירדת משם, עכשיו אגלה לך כי בכל מקרה אעיר אותה אני. אונה לך!"
-"אבל אני אמור להעיר אותה! אתה השודד!!!"
-"לכן אני שודד ממך את השעון המעורר"…
האורות נדלקו על הבמה והראו לקהל המרוצה, את האביר הטוב והשודד הרשע אוחזים זה בצווארונו של זה, שרוטים וזבי דם. היפהפיה הנרדמת התעוררה מהרעשים שעוררה התגרה ובאה לראות מה קורה. השודד הרשע הבטיח לה סוכריה ושתי חתיכות במבה אם תבוא אליו, אך היא לא נפלה בפח ההצעה המפתה.
בקריאת אושר זינקה היפהפיה הנרדמת אל זרועות אהובה האביר הטוב, והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
באשר לשודד הרשע, מרוב צער ויאוש טרף נפשו בכפו. הוא הטיל את עצמו אל תוך קדרתו של בעריש. אך בעריש ששמר בקנאות על תבשילו היקר מפז נפנף אותו הצידה.
לאחר כשלון ניסיון ההתאבדות, שירך השודד את רגליו על מצע קליפות גרעינים לכיוון היציאה. והרי הוא מהלך בודד וערירי בנתיביו החשוכים של העולם, עד לשד העצם השבורה של היום הזה…