ברכת הבנים

דממה שררה בשעת הסעודה המפסקת. ככל פעם בשלושת השנים האחרונות, איש לא העז לדבר. עיניה של עקרת הבית היו אדומות ודומעות והאב התרכז בצלחתו בכאב.

הילדים עצמם לחשו מדי פעם האחד לשני, אך לא ניהלו שיחה של ממש והשתדלו שלא להפר את הדממה. מלבד נקישות הסכו”ם בצלחות, כמעט ולא נשמע צליל.
שעת ברכת הבנים הגיעה. בשקט הניח האב את ידיו על ראשי בניו ובנותיו ובירכם, כאשר ברקע האם מקנחת את אפה.

אך לפתע, הפרו את הדממה נקישות בדלת. היה משהו מוכר בנקישות העדינות הללו. שרוליק הקטן נשלח לפתוח את הדלת.

מן הסלון נשמע קול הדלת הנפתחת ואז דממה. לאחר דקה של דממה, הרימו כולם את מבטיהם אל פתח הסלון.
פסיעות קטנות נשמעו ופסקו בפתח הסלון.
”רוחעלע!!!”

החצאית הייתה קצת קצרה. החולצה, לא מה שהיו רגילים בבית. אבל אותו המבט המבוייש בעיניים, אותה ההבעה העדינה בפנים.

ידיים חמות הונחו על הראש, דמעות גלשו ונבלעו בזקן. ומילים נושנות העלו הד עתיק: ישימך אלוקים כשרה רבקה רחל ולאה…