גלגולי נשמות
בשלהי הקיץ ירדו גרישה ורעיו לחופשה באתר הנופש החביב עליהם – הגילגל.
רחוקים מטרדות היום יום ומשאון העיר הגדולה, ישבו הנופשים סביב מדורה ושוחחו בנעימים. כך סיפר להם הערשל שנורער על בעריש שהיה גברתן מנעוריו, על זונדל שעלה בינקותו לירושלים לאחר שעזב את עיר הולדתו – ק”ק חלם, על גרישה שהלך בילקוטו לטפס על העצים, לאחר שהסתלק מן השיעור כתינוק הבורח מבית הספר. אז נפל גרישה לתוך שלולית שורצת רמשים משוקצים. באותה שעה נקבצו שוכני השלולית לברך לשלום את גרישה שעלה לרגל אצל מעונם הצנוע. מן השלולית קם גרישה ומכנסיו מאוכלסים לעייפה. משחש גרישה בהמולה הגדולה המתחוללת בכל פינות מכנסיו, נשא רגליו בבעתה והחל רץ בכל כוחו.
ומן הסתם עודנו רץ עד עצם היום הזה…
בעריש בחש בקדירה, שם רקח את התבשיל המיוחד שלו. עוף כי פרח מעליו – נשרף במעופו. משה רבינו קצץ ירקות לסלט ופגע בבהונותיו ללא הפסקה עד שהצליח לעשות סלט בשר. לצידו עמד הפרוע כשהוא מפזם להנאתו מנגינה עליזה וטיגן קרנף שלם על מחבת. עם צ’יפס.
גרישה יצא לסייר בין השיחים. לאט לאט הרחיק עד שנכנס ליער. שם פגש את אדם השני, שהיה בן-דוד של אדם הראשון ונולד שבועיים אחריו. בשיחה עם אדם השני נגלו לגרישה סודות תבל ומצוקי ארץ. אז הפך גרישה את עורפו לאדם השני ורץ כצבי להזהיר את רעיו.
בעריש שקצרה רוחו מחכות לשעת הסעודה, שוטט בשולי השיחים וזלל זלזלים. לפתע נפערו עיניו בתדהמה ומבעד לפער שפעה החוצה כל הפתעתו. ר’ זבולון גלזומיצקי היה יורד מן הגבעה שממזרח ורועה בשלווה עדר של רוחות רפאים לבנבנות אפרפרות. כולם היו כחולמים, צועדים קדימה מבלי לשית ליבם לסובב אותם, בידיהם נרות, נר לאחד – נר למאה, ומאחר שלא שתו ליבם לסובב אותם, היו ניגפים במהמורות ושורשים ומפילים את הנרות ללא הרף.
בעריש עשה במכנסיים, משה רבינו הסתתר בתוך הקדירה בה רתח תבשילו של בעריש וזונדל החלמאי ניסה לטפס על העצים, עד שקלט שזה בסך הכל מקל מטאטא.
בינתיים הופיע גרישה במרוצה, אוחז בצידו הכואב ומתנשם נואשות בפנים סמוקות. אז סיפר גרישה לרעיו את סיפור המעשה שקיבל מאדם השני.
שכן בלעם רשע היה. ומשעמד לפני בית דין של מעלה, ירש גיהינום. אז כבדה עליו ידו של השטן שהוביל אותו בדיצה אל עמקי הגיהינום, שיפד אותו כמו קרבן פסח, והחל מסובב אותו בתנור. אבל בלעם היה ערמומי… הוא שם לפניו פסיונים על השיפוד, וכל פעם שהיה מוכן, היה מחליק את הפסיון על השיפוד עד פיו ומנשנש לו להנאתו.
השטן שהתייגע מסיבובי השפוד ומחום התנורים, הלך לקנות לו גלידה בקיוסק של הגהינום. כשהוא חזר מלקק להנאתו, הוא ראה את בלעם מתנער ומנער, מנסה לשחרר פסיון שנדבק לשיפוד…
לזעמו של השטן לא היה גבול. אותו בלעם השתמש להנאתו באישי הגיהינום שנועדו לעונשו!
על אתר זימן השטן כנופיית שדים פרועים ובידם שוטים של אש, לייסר את בלעם על חוצפתו וערמומיותו. אך בלעם שערמומי היה, נשא את הצלפותיהם בסבלנות והסתובב כה וכה על השפוד, עד שהצלפות האש התירו את אזיקיו והוא נמלט מעמק הבכא לעמק הנפיחה.
מאותה שעה ואילך נמלא השטן חוסר בטחון ומפעם לפעם היה משנע את אסיריו לבל יתרגלו לסדר יסוריהם ויטכסו עצה כיצד לברוח. ר’ זבולון גלזומיצקי נעתר לשמשו בעניין זה, תמורת הבטחה כי השטן יפרע בעבורו משמוליק דלרוזה, בעל החנות “המשביר לסיביר” – אויבו משכבר הימים.
כל אנשי השכונה נאספו בגלגל ואדם השני היה להם לנביא ושמוליק דלרוזה מסייע בידו. כי זכרו אנשי השכונה את המעשה בזומבי ולא רצו בעיות עם עוד מפליטי הגיהינום. שמוליק דלרוזה נשבע להביא נקם אל פתחו של ר’ זבולון גלזומיצקי שמכר את נשמתו לשטן בשל עניינים פעוטים.
והיה ההמון הגדול מכרכם פניו ומפלבל בעיניו מפאת הצחנה שעלתה מבעריש. אז נפנה לו בעריש אל עמק הנפיחה, להאציל מרוחו על הסביבה ולנקות את עצמו ואת מכנסיו.
שם פגע בו בלעם והפציר בו לסייעו בבריחתו, אך בעריש זכר את דבריה של הגננת כשסיפרה את פרשת השבוע ואמרה שבלעם היה רשע וגרם נזקים לישראל. לכן אחז בו בעריש ועשה בו שפטים, עד שהשיגוהו כוחותיו של השטן ואמרו לו: לא עליך המלאכה לגמור. אז נטלו עמם את בלעם ונחפזו להשיבו לריצוי עונשיו.
בגילגל עמד ר’ זבולון גלזומיצקי והתחנן על נפשו לפני שמוליק דלרוזה שימחל לו, כי בא אליו השטן וכולו עיניים, ודרש ממנו להכין לו משקפיים. אז נחרד ר’ זבולון גלזומיצקי וכשבוי עשה את רצונו, ועתה ניחם על מעשיו ושב בתשובה שלימה.
אז נכמרו רחמיו של שמוליק דלרוזה והוא התפייס בלב שלם עם ר’ זבולון גלזומיצקי. וכשבא ר’ זבולון להתחבק איתו חיבוק של פיוס, הגניב שמוליק דלרוזה חופן של מקקים וחיפושיות אל חולצתו של ר’ זבולון, ונפטר ממנו לשלום.